ימים קשים עוברים עלינו. חלק מאתנו בבידוד, השאר סתם בחרדות והמצב די חרבנה. המדפים בסופר מתרוקנים בקצב מדאיג, אנשים אוגרים מזון (אי אפשר להגיד שגם לי אין סטוק בבית) וממעטים לצאת החוצה. בשבוע שעבר שלחתי את ערן לרפי הירקן שלנו ואמרתי לו "תקנה הכל". זה אולי לא הדבר הכי חכם לעשות וזה נוגד את כל מה ששי-לי ליפא כותבת עליו בספר החדש שלה, אבל הייתה זו שעת מצוקה.
וואי וואי כמה זמן לא אכלתי פסטה. אני בהפסקה קלה מפחמימות (אני רוצה לחשוב שאולי הן בהפסקה ממני) ואחד הדברים הראשונים שירדו מהתפריט שלי זה פסטה. וזה לא קל, אני מתה על פסטה ובזמנים רגילים אני שואבת אותה כאילו אין מחר.
פנקייקים, פנקייקס, אפשר לשפוך הררי מילים על העיגולדים המטוגנים האלו, אבל כבר שפכתי עליהם כאן – במדריך הפנקייק המלא שעלה במאקו, ואז עוד קצת מילים במתכון הזה לפנקייק שיבולת שועל, גם הוא במאקו.
מכל המתכונים האלו לפנקייק שיפזרתי בכל מקום, בסופו של דבר לא העליתי לכאן את המתכון האולטימטיבי שלנו לפנקייקס חצי בריאים (נו, שיהיה) עם קמח כוסמין מלא. המתכון הזה (שמבוסס על מתכון של איילת הירשמן) לא הולך עד הסוף מבחינת 100% קמח מלא, אבל זה רק בגלל שאם תשתמשו אך ורק בקמח כזה התוצאה הסופית תהיה יציקה (תאמינו לי, ניסיתי). גם להפוך אותם לנטולי סוכר לחלוטין פחות עובד (גם את זה ניסיתי) אבל יש שם כולה כף סוכר אחת, אז לא נורא. אגב, השם העברי של פנקייק זה לא חביתית כמו שכולם חושבים, אלא חמיטה. יאמי, חמיטה חמה!
לפני כמה שבועות הכנתי קראמבל עם שיבולת שועל למתכון שלא קשור לבלוג. נשארו לי די הרבה גושי קראמבל ומכרתי את זה לילדים שלי בתור עוגיות. זה היה טעים כמו עוגיות, אבל לא היה בזה חומרי התפחה או ביצה לכן זה לא היה רך כמו עוגיות, אלא ביסים קטנים ופריכים. את הקראמבל עשיתי בידיים, בלי אפילו כף – שפשפתי חמאה רכה עם סוכר, קמח וקוואקר (ותבלינים), והתוצאה יצאה פריכה בטירוף. אמרתי לעצמי, רגע רגע רגע, למה בשביל עוגיות צריך להקרים חמאה רכה 10 דקות במיקסר אם אפשר לערבב את זה בידיים? אז ניסיתי להכין את עוגיות השיבולת שועל האלו בשיטה הידנית, והתוצאה יצאה לא פחות טובה מעוגיות עם חמאה שעברה איוורור במיקסר. בינגו. בנוסף, השתמשתי בשיבולת שועל אינסטנט (מה שנקרא "קוואקר" על שם המותג) למרות שרוב המתכונים מבקשים שיבולת שועל גסה, כי רוב הסיכויים שיש לכם את הדקה בבית ואם לא אז בסופר הקרוב לביתכם, בניגוד לאחותה העבה.
אחת ההחלטות שלי ל-2020 הייתה להפחית משמעותית את הקניות שלי (לא כולל אוכל!). התחלתי לעשות את זה כבר בשנה שעברה ואני מנסה להמשיך את הקו הזה גם בשנה החדשה. זה אומר שאני לא קונה סתם דברים כי הם יפים או קונה דברים כי הם במבצע. אני לא מפסיקה לקנות לחלוטין, אבל אקנה רק מה שאני באמת צריכה. בנימה זו אני רוצה להגיד שלא קניתי בגד חדש כבר חודשים רבים ואני ממש לא מרגישה שאין לי מה ללבוש. זה נובע משני דברים – הארון שלי גם ככה מפוצץ ופעם בכמה חודשים אני עושה מסיבת החלפות בגדים עם חברות ומכרות שם אני מוסרת בגדים שאני לא רוצה יותר ומקבלת את הבגדים שהן לא רוצות. יש לי משם מציאות מטורפות ובכל פעם שאני לובשת פריט משם אני נזכרת מי נתנה לי אותו ושמחה שיש לי אותו.
חסר קרדיט להרבה גאונים (וגאונות) בעולם הקולינרי: מי שהפרידה לראשונה ביצים ובדקה מה קורה כשמקציפים כל אחד בנפרד, מי שניסה להקציף את המים של החומוס, מי שחיבר בין חמאת בוטנים לשוקולד ומי שחשב על לשלב עוף ופירות מתוקים. לא חסרות דוגמאות למנות מעולות שמשלבות בין השנייה (טנזיה, עוף בשזיפים, עוף בפירות יבשים ועוד דוגמאות מהאתר הזה ממש שלינקים אליהם תמצאו בסוף הפוסט) ולפעמים כיף לצאת מהשגרה ולעשות שילובים כאלו לארוחת הערב.
זו הייתה שנת 2000 והייתי בכיתה יא'. החברים שלי ואני נהגנו לצאת בערבים לבית קפה בגבעתיים, שם שרצנו שעות והרגשנו כמו גדולים. בקיץ גמענו כוסות גדולות של קפה ברד מתוק להחריד ובחורף שתינו ליטרים של מרק בטטה. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל בתחילת המילניום מרק בטטה היה דבר גדול, ביחד עם כל דבר בטעם פסיפלורה. הוא הופיע בכל מקום ובכל בית קפה והיה כבד, מלא בקלוריות ולא הכי אנין, אבל בשביל קבוצה של ילדים בני 17 הם הרגישו כמו העולם הגדול שמחוץ לבית. אחרי כל השנים האלו אני עדיין זוכרת את ההרגשה של להזמין אותו בפעם הראשונה. הרגשתי כל כך בוגרת ומתוכחמת שבמרחק 20 השנים שעברו אני רק יכולה לחבק את עידית בת ה-17 ולגלות לה שהעולם מתוחכם יותר מזה.
לפני 11 שנים וקצת המתכון הזה עלה לראשונה לאתר. ירד גשם, עשינו בייביסיטר על האחיינית הקטנה שלי (היום היא כמעט בת 14 ינעל העולם) והכנו את המרק הזה. מצחיק אותי לראות כמה הצילומים שלי היו אז גרועים וכמה סירים הייתי מוכנה ללכלך בשביל מרק אחד מסכן. להכין ציר מראש? אולי לעידית של 2008 היה זמן לזה, אבל Ain't nobody got time for that היום.
הנה כמה דברים שקרו לי ב-2019:
הפסקתי כמעט לשתות קפה בחוץ והעדפתי לשתות את הקפה שלי בבית, בכל הצורות והטעמים – בפרנץ' פרס, בקפסולה, קולד ברו וגם נס ישן וטוב. גילגלתי את האחריות בנושא לבן הזוג שקונה פולים, טוחן, חולט, מרתיח ומגיש
התחלתי להשתמש בקורקינט שיתופי (וקניתי קסדה לא שיתופית!)
עברתי לסבון מוצק כי זה יותר אקולוגי והפסקתי להשתמש במרכך שיער
נרשמתי לניוזלטר על ליקוט (עוד לא יישמתי)
התאהבתי בגינון, ומילים כמו ייחור ודשן פתאום לא נשמעות לי מפחידות
קניתי אינספור קלפים ודמויות של ברול סטארס, כמו כן למדתי מה זה ברול סטארס
יש רגעים בחיים שאדם עוצר את עצמו וחושב – "מי אני? מה אני?". זה קרה לי כשהתחלתי ליהנות מספורט (הכל עוד חדש לי, אספר לכם בהזדמנות אחרת) ולאחרונה נתקלתי בתהיה הקיומית הזאת כשעמדתי בסופר מול שקית ברוקולי והתחלתי לרייר. מי חשב שיגיע היום בו אדלק כל כך מברוקולי? ושאכין אותו כל כך הרבה? כאילו, ברוקולי זה טעים והכל אבל ממתי יש לי קרייב לזה כמו לשקית דוריטוס בטעם נאצ'ו מקסיקני?