המושג הזה – חמין או צ'ולנט – גדול ממני ומכם ביחד, היסטורית, קולינרית, חברתית. אני לא מתיימרת לעשות פה מדריך לחמין (מעכשיו אקרא לו צ'ולנט, בסדר?), אלא לתת לכם את הגרסה לצ'ולנט שהכי טעים לי לאכול, בדרך שהכי נוחה לי להכין. אולי יש צ'ולנטים טובים ממנו, אבל אין עליו 🙂
אני לא מכינה צ'ולנט כל החיים. לא גדלתי עליו, אין לי מתכון מבית סבתא ואין מסורת של צ'ולנט במשפחה שלי, חוץ מאולי לקנות אחד כזה פעם בשנה. כולה התחלתי להכין אותם לפני שלוש שנים בעקבות כמיהה בלתי נלאית ומאז אני רק מחכה לשבתות גשומות כדי לשלוף את הסיר הגדול (ליטרלי, אני משתמשת בסיר עצום של 16 ליטר שמאופסן בבוידעם במטבח של ההורים שלי. מזל שהם גרים קרוב) ולדחוף לתוכו מלא קטניות ותפודים. אם מעולם לא הכנתם צ'ולנט, אני ממליצה על מתכון חמין הפתיתים של תום פרנץ שעוזר לסדר את הראש (אבל תתעלמו מהפתיתים). ממנו לקחתי את הרעיון של תערובת תבלינים שנותנת צבע וטעם לכל הסיר, אבל גם משתלטת מאוד בטעמים – שימו לב ואם אתם לא אוהבים טעם חזק של בהרט קחו את זה בחשבון.