זו הייתה שנת 2000 והייתי בכיתה יא'. החברים שלי ואני נהגנו לצאת בערבים לבית קפה בגבעתיים, שם שרצנו שעות והרגשנו כמו גדולים. בקיץ גמענו כוסות גדולות של קפה ברד מתוק להחריד ובחורף שתינו ליטרים של מרק בטטה. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל בתחילת המילניום מרק בטטה היה דבר גדול, ביחד עם כל דבר בטעם פסיפלורה. הוא הופיע בכל מקום ובכל בית קפה והיה כבד, מלא בקלוריות ולא הכי אנין, אבל בשביל קבוצה של ילדים בני 17 הם הרגישו כמו העולם הגדול שמחוץ לבית. אחרי כל השנים האלו אני עדיין זוכרת את ההרגשה של להזמין אותו בפעם הראשונה. הרגשתי כל כך בוגרת ומתוכחמת שבמרחק 20 השנים שעברו אני רק יכולה לחבק את עידית בת ה-17 ולגלות לה שהעולם מתוחכם יותר מזה.
ג'ינג'ר
ג'ינג'ר אייל ביתי
את הג'ינג'ר אייל של שוופס ערן זוכר מהילדות המאוחרת. הוא חיכה בפחיות בודדות במכולת, קצת מרוחק מפחיות הקולה והקינלי הרגילות, יושב ליד פחיות של מי טוניק, מין משקה כזה עם טעם אחר ועם הרגשה כוזבת "של גדולים". מאז אותן שנים הוא כמעט ולא נתקל במשקה התעשייתי ההוא, ורוב הסיכויים שבינו לבין ג'ינג'ר אייל אמיתי אין הרבה דמיון. המשקה האמיתי התפתח כנראה בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20 כגלגול של בירת ג'ינג'ר שהתחילה כמשקה אלכוהולי והתגלגלה עם הזמן למשקה קל. עם אלכוהול או בלי, תגידו שלום למשקה החדש שלכם ליום העצמאות ולקיץ בכלל.