למרות החום והלחות שמזדחלים עוד לאוקטובר, אפשר כבר להריח גויאבות ולראות אפרסמונים ורימונים אצל הירקן ולדמיין את הגשם של אחרי החגים. לפני כמה שנים עשיתי מעשה נועז ואכלתי גויאבה בעבודה, דבר שמיד יצר מהומה ברחבי הקומה. צעקות "מי אוכל גויאבה?" עלו מסביב וגררו ויכוח בין מתנגדיה לקומץ אוהדים שדווקא אוהבים את הריח החזק שלה.
מזל שלסממן הסתיו השני, הרימונים, אין ריח. זה קצת מרגיש כאילו כולם חוגגים עליהם בראש השנה, אבל אח"כ הם קצת נזנחים, אפילו שאפשר למצוא אותם על המדפים עמוק לתוך החורף. לא ברור למה, אבל יש כאלו שגם עושים עניין מהקילוף שלהם, לא משהו שכמה מכות חזקות עם כף עץ לא יכולות לפתור. אצלנו במשפחה, אבא שלי הוא פורט הרימונים הרשמי. אמא שלי מכינה את הקרקע ומרפדת את הכיור וסביבתו בעיתונים כדי למנוע כתמים – והוא עומד שם עם ערימה של רימונים ומוציא מהם ידנית ובסבלנות גרגיר גרגיר.