הגעתי למסקנה שאני קונה יותר מדי מצרכים. זו לא הייתה מסקנה מרחיקת לכת וזו מחלה שיש להרבה מאתנו – המקרר שלי מלא במצרכים, אני קונה דברים "כדי שיהיה" וחֲרֵדָה כשמפלס האוכל בבית מתחיל לרדת. כבר דיברתי על זה בפוסט על אורז מוקפץ (הנה תקראו כאן) – אני מנסה לא לזרוק אוכל וזה קשה. העומס במקרר ובארון מבלבל והרבה פעמים דברים נדחקים לחלק האחורי של המקרר ומגלים אותם מאוחר מדי, דברים חדשים קורצים, ולא נזכיר בכלל משלוחי אוכל.
בזמן האחרון, הקצב בו אנחנו מחסלים טורטיות בבית הפך למשוגע. יש לי חבילה פתוחה במקרר, חבילה פתוחה בפריזר ועוד שתיים סגורות בארון, ואני מניחה שקרוב נעשה חיסול גם לאלו. התלבטתי אם להעלות את המתכון הזה, כי אני באמת לא מומחית באוכל מקסיקני, אני סתם אוהבת לאכול אותו וזה נראה לי קצת יומרני לתת מתכון ממדינה שאפילו לא ביקרתי בה. אבל אז הבנתי שלהגיד מילים כמו "טאקו" ו"קרמה" לא הופך את המתכון הזה למקסיקני, בעצם זה לא הופך אותו לשום דבר. ואני אסביר.
בואו אספר לכם שוב על דחיינותי (מרוב שאני נוטה לדבר כל זה, אולי כדאי שאעשה כבר תגית וזהו). אז יש לי דחיינות קשה, כל דבר שאני יכולה לדחות לאח"כ – יידחה.
באחת הפעמים האחרונות בהן הייתי אצל רפי הירקן שלי ועשיתי את הקנייה השבועית, התבאסתי מהכרוביות שלא נראו משהו ושאלתי אותו אם זה מה יש. "את חברת מועדון" הוא אמר לי ושלח את העובד שלו להביא לי כרובית vip. היא באמת הייתה מהממת, כל כך מהממת שהלכתי הביתה וצילמתי אותה. ואז השארתי אותה על השיש ליומיים, ואז העברתי אותה למקרר ואז היא עמדה שם והסתכלה עלי בכל פעם שפתחתי את המקרר, בעודה מתמקמקת לאיטה.
מתישהו היה לי חבל לבזבז את הכרובית היפה אך הפחות רעננה הזאת, לכן חסתי עליה ועשיתי לה המתת חסד בתוך סיר מלא במים רותחים. זתומרת, הכנתי ממנה מרק.
כמה אני אוהבת ספרי בישול? כמו שאני אוהבת לדפדף בהם ברגע שהם מגיעים הביתה, לפנטז מה אכין משם ואז לזנוח אותם על המדף לנצח. כנראה שגם כמוכם, גם אני לוקה בתסמונת העיניים הגדולות וחייבת להשיג כל ספר בישול שנראה לי שווה מבט. המדפים קורסים, המשימה לְאַבֵּק את הספרים נהיית קשה יותר משנה לשנה, ואני עדיין מזמינה אותם בלחיצת כפתור (או שאוספת אותם מהרחוב. עזבו).