יש רגעים בחיים שאדם עוצר את עצמו וחושב – "מי אני? מה אני?". זה קרה לי כשהתחלתי ליהנות מספורט (הכל עוד חדש לי, אספר לכם בהזדמנות אחרת) ולאחרונה נתקלתי בתהיה הקיומית הזאת כשעמדתי בסופר מול שקית ברוקולי והתחלתי לרייר. מי חשב שיגיע היום בו אדלק כל כך מברוקולי? ושאכין אותו כל כך הרבה? כאילו, ברוקולי זה טעים והכל אבל ממתי יש לי קרייב לזה כמו לשקית דוריטוס בטעם נאצ'ו מקסיקני?
זוכרים את הטרנד של פיצת הכרובית? טוב, זה בטח לא טרנד אלא אוכל די רגיל לצליאקים ולמי שלא אוכל גלוטן, אבל בהחלט הייתה שגעת כזו לפני כמה שנים. טוחנים כרובית שלמה בבלנדר, מוסיפים לה ביצה, גבינה ועוד כמה דברים ואופים כבסיס לפיצה. גאוני. רק מה, לטחון כרובית שלמה מבלגן בטירוף, אז מישהו גאון המציא אורז מירקות, שזה בעצם כל מיני ירקות קשים טחונים לפיסות קטנטנות ומוקפאים. בארץ סנפרוסט עושים את זה עם כרובית וברוקולי, וזו עוד אופציה שיכולה לחכות לכם בשקט במקפיא ולחסוך לכם זמן ברגעי האמת.
נהיה לי קצת אובדוז מפיצה אחרי האוגוסט הזה, אחרי שעשינו פיצה במחבת, פיצה בתנור, פיצה-פיתה ופיצה שהגיעה הביתה עם שליח. אבל הילדים דורשים את ליטרת הגבינה שלהם, אז תקעתי להם ברוקולי במקום. זתומרת, הכנתי אצבעות גבינה וברוקולי עם גבינה מותכת מעל ואמרתי להם "חמודים, הנה אצבעות גבינה, בתיאבון". אובייסלי בן החמש שלי עלה על התכסיס, אבל אכל את זה כמו גדול וגם בת השנה קפצה על העסק הזה. אז סגירת פינה לארוחה קלה – יש, ירק ירוק שהם אוכלים על הדרך – יש. עבודתי פה הסתיימה.