הגעתי למסקנה שאני קונה יותר מדי מצרכים. זו לא הייתה מסקנה מרחיקת לכת וזו מחלה שיש להרבה מאתנו – המקרר שלי מלא במצרכים, אני קונה דברים "כדי שיהיה" וחֲרֵדָה כשמפלס האוכל בבית מתחיל לרדת. כבר דיברתי על זה בפוסט על אורז מוקפץ (הנה תקראו כאן) – אני מנסה לא לזרוק אוכל וזה קשה. העומס במקרר ובארון מבלבל והרבה פעמים דברים נדחקים לחלק האחורי של המקרר ומגלים אותם מאוחר מדי, דברים חדשים קורצים, ולא נזכיר בכלל משלוחי אוכל.
קולסלאו הוא אחד הסלטים שכולם אוהבים לאכול, אבל פחות להכין. כי להתחיל לקצוץ עכשיו כרוב וגזר זה תמיד יותר מסובך מלחתוך סלט של מלפפון-עגבנייה-בצל בחמש דקות. אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה ולפעמים זה למלא את השיש ברסיסי כרוב וגזר. כדי לזרז עניינים אפשר להעביר אותם דרך מעבד מזון עם סכין פורסת, כזאת שמתקינים מלמעלה, או לתת להם קיצוץ אחיד ומפחיד עם מנדולינה. אחרי תאונת המנדולינה שהייתה לי לפני כמה שנים, עדיין רועד לי הפופיק בכל פעם שאני מסתכלת עליה, אבל לפעמים צריך לכבוש את הפחד ולהכין סלט קצוץ באופן אחיד גאד דאמיט! אין לכם מעבד מזון או מנדולינה? סכין חדה תעשה את העבודה או גם קולפן ג'וליאנים, כזה שנראה כמו קולפן רגיל רק עם שיניים ועולה באזור ה-30 שקלים בחנויות שמוכרות כאלו דברים. אל תתפתו לקנות את הקולפנים של הביוקר, הם עושים את אותה העבודה כמו הקולפנים הזולים.
השבוע הבן שלי חזר עם חידה/בדיחה מהגן: "אמא כמה שבועות יש בשנה?" אני: "52 שבועות מאמי". הוא: "לא, יש רק חג שבועות אחד!" צחקתי שעה. האמת, שמבחינתי שבועות יכול להיות כל יום, כי אם יום אחד אצטרך לבחור בין מוצרי בשר או חלב, אני קופצת על הגבינות בעיניים עצומות.
ולפני שכולנו נתחיל להפריד ביצים בשביל עוגות גבינה, בואו נדבר רגע על פסטה. האמת, שדווקא בקטגוריית הפסטה אני פחות מתחברת לגרסאות החלביות, כי שום ושמן זית מנצחים הכל. לא ויתרתי על שמן הזית והפסטה הזאת היא בעצם פסטה ברוטב פסטו סלק, עם שני סוגי גבינה שמשלבים ברגע האחרון. כמו על כל פסטו אחר אפשר להגיד פה שני דברים: אפשר להחליף את העלים והאגוזים בכל עלה או אגוז אחר שאוהבים, וחייבים לשמור קצת ממי הכנת הפסטה כדי לפתוח את המשחה הסמיכה שקיבלנו ולהפוך אותה לרוטב.
לפני שעברנו לדירה החדשה לא הצלחנו להחליט אם אנחנו רוצים מנגל על המרפסת או טאבון. החלום הגדול היה טאבון – להכין פיצות מושלמות, לחמים וכל מה שבגדול מגישים במסעדת סנטה קתרינה, אבל טאבון טוב הוא גם כבד מדי למרפסת שלנו וגם עולה סכום של 5 ספרות, לכן הלכנו בלי למצמץ על המנגל שעבר אלינו מההורים של ערן, שעמד אצלם ללא שימוש.
טעים! ב-Facebook | האינסטגרם שלי | הירשמו לעדכונים במייל על פוסט חדש
אנחנו גרים בדירה הזאת כבר כמעט שנה וחצי ועשינו על האש לדעתי 3 פעמים + כמה פעמים שזרקתי חצילים על המנגל בשביל להכין סלט חצילים. כמה צפוי. כפי שאפשר להבין אנחנו ממש לא חזקים בבשרים על האש, אבל אם אתמקצע בזה במהלך הקיץ הקרוב – אשמח לחזור אליכם עם מתכונים טעימים. בינתים, הלכתי על האזור הנוח שלי – ירקות צלויים.
את רוב הטופו שאנחנו אוכלים כמשפחה, אנחנו אוכלים אצל ההורים שלי שלא אוכלים בשר. אמא שלי קונה את הטופו המדהים של קדיתא, שמרוב שהוא טעים לא צריך לעשות לו כלום חוץ מלחמם אותו טיפה, וביננו הוא גם טעים קר מהמקרר. אבל כשאני מכינה טופו בבית, אני משתמשת במגוון הרגיל שיש בסופר, שזה אומר טופו בינוני פלוס שחייבים לעשות לו משהו מעניין כדי להקפיץ לו את הטעמים.
הקטנה שלי לא חזקה בירקות. היא חזקה בלאגור אותם בפה ואז לשחרר אותם בצרור כעבור זמן מה, מפתיע באריכותו, אבל ככל שזה נוגע ללבלוע אותם – פחות. אז הפכתי לאמהות האלו שמנסות לתקוע ירקות בהיחבא בכל מיני דברים או להכין מהם מאפינס, כדי שהיא תאכל, אולי.
המאפינס האלו מבוססים על מתכון מעולה לפשטידה דלת שומן שהגתה חברתי דנה בר-אל שוורץ. זה היה בזמן שכל המשרד היה בדיאטה והפשטידה הזאת התפשטה כמו אש בשדה קוצים שמנמנים. הסוד שלה הוא בצל מטוגן, שנותן את כל הטעם לפשטידה והשומן היחיד שלה (חוץ מהשומן של הביצים) מגיע משמן הטיגון, כך שאפשר לאכול אותה בכיף מבלי לחשוש מקלוריות ושומן. אם תרצו להכין את הפשטידה המהוללת, היא נמצאת בלינק הזה.
אני לא מבינה למה עושים כזה עניין גדול מפולנטה, זאת ליטרלי המנה הכי קלה שאפשר להכין, רמה אחת מעל חביתה. אפילו לא צריך לזכור מתכון, כל מה שצריך לזכור זה יחס של 4:1 – ארבע כוסות נוזלים על כוס פולנטה מהירת הכנה אחת. משם אפשר רק לשדרג את הדייסה הצהובה הזאת – עם פרמזן (או גבינה אחרת), חמאה, לדלל בחלב, להחליף נוזלים בציר כלשהו וכו'. וכשמשתמשים בפולנטה מהירת הכנה כל העסק הזה לוקח פחות מעשר דקות, כולל להרתיח מים בקומקום.
בכמויות קטנות זו ארוחת ערב מהירה ומעולה לילדים (עליה אפרט בקרוב בפוסט אחר), אבל כשאני מכינה סיר פולנטה שלם, תמיד נשארות שאריות, ולאכול פולנטה מאתמול זה לא כיף. אז מה עושים? מנצלים את השאריות להכנת חטיפי פולנטה. אחרי שכל אחד מקבל מנה לצלחת, אני מעבירה את מה שנשאר בסיר לתבנית קטנה, משטחת ומעבירה למקרר. לא חייבים להכין את החטיפים האלו משאריות, מדי פעם אני מכינה סיר פולנטה במיוחד בשבילם, כמו במקרה שלנו.
קשה לי לזרוק אוכל, למרות שאני עושה את זה לא מעט. כל שקית כוסברה שנרקבה לה במאחורה של המקרר גומרת עלי, כל שארית מרק שאנחנו כבר לא יכולים להסתכל עליו ונשארת בבדידותה בתוך סיר במקרר הורגת אותי. אנחנו מבזבזים כל כך הרבה כסף בכל חודש על קניות אוכל + אוכל בחוץ שזה פשוט כאב לב. בגלל זה, אני משתדלת בכל הכוח לנצל שאריות ולהפנות אותן לכיוונים חדשים. כבר כתבתי בעבר שאני אוהבת לדחוף לטורטייה שאריות עוף, בשר או ירקות צלוים – לגלגל לבוריטו או לקפל לטאקו ולהוסיף לה כל מיני ממרחים או עלים שיש לי במקרר (קבלו: מתכון לטאקו כרובית ורעיונות מה לעשות עם טורטיות). ירקות עצובים אני בד"כ הופכת למוקפץ, עגבניות רכות מדי נטחנות והופכות אצלי לסלסה, דיפ או רוטב עגבניות ועצמות או שאריות עוף הופכים לציר או מרק. גם כשאני משתמשת בירקות אני מנסה להשתמש ברוב החלקים שלהם – כמו הגזע של הכרובית והברוקולי, העלים של השומר או הרגליים של הפטריות. בקיצור, לא חייבים תמיד לזרוק, בעיקר כשזה חוסך כסף ומשאבים. הדו"ח השנתי של ארגון לקט ישראל שיצא לפני יומיים מעלה שמשפחה ישראלית ממוצעת זורקת מזון בשווי 3,200 שקל בשנה, שזה תשלום של חודש בגן פרטי לדוגמה, וששווי המזון האבוד בישראל בשנה עומד על 19.7 מיליארד שקלים. זה פסיכי, בעיקר בהתחשב בעובדה שכחמישית מתושבי המדינה סובלת מחוסר ביטחון תזונתי. אני חושבת שזה זמן טוב להשתמש במם הזה. יום שלישי הבא (ה-12.3) הוא יום צמצום בזבוז המזון. אני ממליצה לכם להיכנס ללינק הזה וללמוד איך אתם גם יכולים לעזור.
הרומן שלי עם חטיפי אצות התחיל לפני 15 שנה, לפחות. אבא שלי היה נוסע המון למזרח ומביא משם חטיפי אצות. למה? לא ברור, כי אף אחד לא ביקש ממנו או ידע מה זה. אבל הוא היה מביא והחבילות האלו היו תמיד משהו שהיה בבית. בתור ילדה הייתי מביאה כאלו לפעמים לבית הספר, לנשנש, והיו צוחקים עלי שיש לי יְרֹקֶת בשיניים.
עם השנים הנסיעות למזרח פחתו וחטיפי אצות זה משהו שהייתי מקבלת פעם בהמון זמן כשמישהו נוסע לחו"ל ועובר בצ'יינהטאון, או מזמינה מחו"ל. למעשה, זה היה כך עד לפני כשנה-שנתיים, אז התחילו לייבא באופן מסודר לארץ חטיפי אצות שנמכרים בחנויות אסייתיות, חנויות טבע ומכולות שוות. הסוג הנפוץ ביותר שנתקלתי בו הוא של Laverland Cruch הקוריאניים ומדובר בסוג היותר רחב ושומני של חטיפי האצות. יחסית קל למצוא אותו אם יודעים איפה לחפש, אבל המחיר שלו לחבילה גדולה של 9 חבילות קטנות יותר נע בין 22 שקלים (הכי נמוך שמצאתי בחנות הקבועה שאני קונה בה מוצרי מזווה ברמת גן) ל-32 שקלים במעדנייה יקרה להכעיס שיש לה כמה סניפים בתל אביב. אגב, הסוג שאני אוהבת יותר הוא הסוג היפני של אצות מאורכות יותר, לא שומניות ומפוצצות באומאמי. מבין שני הסוגים האלו, אנחנו נכין את הסוג הקל יותר להכנה – הסוג הקוריאני.
תכננתי ארוחת צהריים קטנה ורגועה עם הבן זוג והילדים בשבת. לא משהו פנסי, קצת סלט, קצת קנלוני עם ריקוטה ותרד, ויאללה מספיק. גם ככה אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה באותו הבוקר. אבל מפה לשם הזמנתי לצהריים גם את האחיינים שלי מעכשיו לעכשיו. הסתכלתי על המלאי המוכן, והוא לגמרי לא היה מספיק לעוד 2 פיות של כמעט-מתבגרים רעבים והייתי חייבת לארגן עוד מנות, דחוף.
התחלתי להוציא את כל מה שיש לי במקרר ובארון, ואלתרתי ארוחה לא קשורה, אבל טעימה. בנוסף לכל מה שהכנתי מהר מהר, פתחתי גם תירס מקופסה, שיהיה, כי ילדים אוהבים תירס, לא? מתברר שלא, כי אף אחד חוץ מבן החמש לא נגע בתירס הזה וכך נשארתי עם קערה מלאה. אז שלא נכין ממנו מאפינס?