מתכונים טבעוניים טעימים
את רוב הטופו שאנחנו אוכלים כמשפחה, אנחנו אוכלים אצל ההורים שלי שלא אוכלים בשר. אמא שלי קונה את הטופו המדהים של קדיתא, שמרוב שהוא טעים לא צריך לעשות לו כלום חוץ מלחמם אותו טיפה, וביננו הוא גם טעים קר מהמקרר. אבל כשאני מכינה טופו בבית, אני משתמשת במגוון הרגיל שיש בסופר, שזה אומר טופו בינוני פלוס שחייבים לעשות לו משהו מעניין כדי להקפיץ לו את הטעמים.
הרומן שלי עם חטיפי אצות התחיל לפני 15 שנה, לפחות. אבא שלי היה נוסע המון למזרח ומביא משם חטיפי אצות. למה? לא ברור, כי אף אחד לא ביקש ממנו או ידע מה זה. אבל הוא היה מביא והחבילות האלו היו תמיד משהו שהיה בבית. בתור ילדה הייתי מביאה כאלו לפעמים לבית הספר, לנשנש, והיו צוחקים עלי שיש לי יְרֹקֶת בשיניים.
עם השנים הנסיעות למזרח פחתו וחטיפי אצות זה משהו שהייתי מקבלת פעם בהמון זמן כשמישהו נוסע לחו"ל ועובר בצ'יינהטאון, או מזמינה מחו"ל. למעשה, זה היה כך עד לפני כשנה-שנתיים, אז התחילו לייבא באופן מסודר לארץ חטיפי אצות שנמכרים בחנויות אסייתיות, חנויות טבע ומכולות שוות. הסוג הנפוץ ביותר שנתקלתי בו הוא של Laverland Cruch הקוריאניים ומדובר בסוג היותר רחב ושומני של חטיפי האצות. יחסית קל למצוא אותו אם יודעים איפה לחפש, אבל המחיר שלו לחבילה גדולה של 9 חבילות קטנות יותר נע בין 22 שקלים (הכי נמוך שמצאתי בחנות הקבועה שאני קונה בה מוצרי מזווה ברמת גן) ל-32 שקלים במעדנייה יקרה להכעיס שיש לה כמה סניפים בתל אביב. אגב, הסוג שאני אוהבת יותר הוא הסוג היפני של אצות מאורכות יותר, לא שומניות ומפוצצות באומאמי. מבין שני הסוגים האלו, אנחנו נכין את הסוג הקל יותר להכנה – הסוג הקוריאני.
בואו אספר לכם שוב על דחיינותי (מרוב שאני נוטה לדבר כל זה, אולי כדאי שאעשה כבר תגית וזהו). אז יש לי דחיינות קשה, כל דבר שאני יכולה לדחות לאח"כ – יידחה.
באחת הפעמים האחרונות בהן הייתי אצל רפי הירקן שלי ועשיתי את הקנייה השבועית, התבאסתי מהכרוביות שלא נראו משהו ושאלתי אותו אם זה מה יש. "את חברת מועדון" הוא אמר לי ושלח את העובד שלו להביא לי כרובית vip. היא באמת הייתה מהממת, כל כך מהממת שהלכתי הביתה וצילמתי אותה. ואז השארתי אותה על השיש ליומיים, ואז העברתי אותה למקרר ואז היא עמדה שם והסתכלה עלי בכל פעם שפתחתי את המקרר, בעודה מתמקמקת לאיטה.
מתישהו היה לי חבל לבזבז את הכרובית היפה אך הפחות רעננה הזאת, לכן חסתי עליה ועשיתי לה המתת חסד בתוך סיר מלא במים רותחים. זתומרת, הכנתי ממנה מרק.
הכל התחיל בגלל סטורי של גיל גוטקין. לפני כמה חודשים הוא העלה תמונות של מנות שאכל באיזושהי מסעדה ואחת מהן הייתה של סלט שעועית חם, שעשתה לי את זה באותו הרגע כמו שעוגת שמרים עם שוקולד עושה לי את זה בכל רגע נתון. הסתכלתי טוב על הצילום, ניגשתי למקרר והתחלתי לאלתר משהו דומה על המקום. למזלי, אני די מצוידת מבחינת מזווה ומקרר אז היה לי את כל מה שאני צריכה: קופסת שימורי שעועית, שום, כוסברה, ולימון. טחנתי, הקפצתי ותוך כמה דקות הייתה לי מנה שתוך טעימה אחת הפכה להיות קבועה אצלי במטבח.
כדאי לאכול אותה חמה, ולמזלכם לוקח להכין אותה באזור ה-10 דקות, אפילו פחות. אז אפשר להכין אותה בכיף רגע לפני שאוכלים (ואם רוצים להיות יעילים אפשר אפילו לטחון את השקדים והכוסברה מראש). לא צריך לבשל פה כמעט כלום חוץ מהשום, מאחר ואת השעועית צריך רק לחמם (היא מגיעה מבושלת כשהיא מקופסת שימורים) וכשהיא חמה מערבבים פנימה את הכוסברה והשקדים. סה טו. רוצים לראות את דרך ההכנה המפורטת של המתכון? היא נמצאת בהיילייטס שלי באינסטגרם, חפשו "סלט שעועית חם"
כמה אני אוהבת ספרי בישול? כמו שאני אוהבת לדפדף בהם ברגע שהם מגיעים הביתה, לפנטז מה אכין משם ואז לזנוח אותם על המדף לנצח. כנראה שגם כמוכם, גם אני לוקה בתסמונת העיניים הגדולות וחייבת להשיג כל ספר בישול שנראה לי שווה מבט. המדפים קורסים, המשימה לְאַבֵּק את הספרים נהיית קשה יותר משנה לשנה, ואני עדיין מזמינה אותם בלחיצת כפתור (או שאוספת אותם מהרחוב. עזבו).
את ערן בעלי פגשתי לפני יותר מעשר שנים. בתחילת הקשר שלנו, כשעוד לא גרנו ביחד, היינו נשארים לפעמים לישון אצל ההורים שלו בתל אביב כשהם היו בחו"ל, כדי לשמור להם על הבית. בתקופה הזאת אוכל עניין אותי כשהוא הגיע על צלחת במסעדה, פחות במטבח. אבל ערן היה מכין לנו דברים במטבח של אמא שלו, פתאום שולף איזה מתכון, מערבב ומכניס לתנור – ואני תמיד השתאתי, איך הוא יודע להכין את זה? זה משהו שאנשים בגילנו עושים? ולמה?
באחת הפעמים שישנו שם, מצאנו בבוקר בקבוק בירה סגור ששרד את הערב הקודם. "בואי נכין לחם בירה" הוא אמר לי ופתח אותו, ערבב אותו עם קמח ועוד כמה דברים ואפה. בחיים לא שמעתי על לחם בירה לפני, והתוצאה יצאה מחרידה (סורי ערן), אבל מאז יש לי זיכרון חמים בכל פעם שאני רואה את צמד המילים "לחם בירה".
לפני כמה שבועות ראיתי בסטורי של עדינה סוסמן שהיא הכינה פופקורן עם שמרי בירה. שמרי בירה, למי שלא מכיר הם פצצת הטעם של הטבעונים. של כולם למעשה. אלו שמרים לא פעילים שנותנים להכל טעם של גבינה. יש כאלו שאומרים שזה מזכיר פרמזן, אבל מה שהם באמת מזכירים זה גבינה תעשייתית של חטיפים, כזו שמעקצצת על הלשון כשאוכלים צ'יטוס או דוריטוס, בקיצור פצצה של אומאמי. סגור סוגריים.
נחזור לסטורי. זה נראה מעולה, אז רשמתי לעצמי פתק מנטלי ושמתי את זה בצד. עברו כמה שבועות, קניתי שמרי בירה (ואפילו לא בחנות טבע, בחנות "היבשים" הרגילה שלי ברמת גן, כמה מפתיע) והתחלתי לפצפץ גרגירי תירס יבשים. מאז שהבן הגדול שלי התחיל לאכול פופקורן, יוצא לי להכין אותו הרבה יותר מבעבר. פעם הייתי זורקת לשמן את כל גרגירי התירס, מנערת קצת ומחכה שיתחילו להתפוצץ. בדרך כלל זה היה עובד, אבל מדי פעם הייתה יוצאת לי נגלה קצת שרופה ומבאסת. כל זה הפסיק כשהתחלתי לעבוד בשיטה הבאה: מחממים את השמן בסיר ביחד עם 4-5 גרגרים בלבד. ברגע שהם מתפוצצים מוסיפים את שאר הגרגירים שנכנסים לסיר עם שמן בטמפרטורה המדויקת לפופקורן. עובד בכל פעם.
אז מה קורה כשמחברים בין השניים? בום! פצצה של טעמים. לא להאמין כמה פופקורן יכול להיות טעים, וממכר. כל כך ממכר. למה אי אפשר להפסיק לאכול את זה והאם אפשר להחשיב את זה כארוחת צהריים לגיטימית?
תפוחי אדמה בתנור תמיד באים טוב, אבל בימים האלו ממש ממש כדאי לכם להכין אותם. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל לתפוחי אדמה יש שתי עונות זריעה (וגם שתי עונות אסיף כמובן), וברגע זה אנחנו בשיאה של עונת האיסוף של האביב – מה שאומר שאפשר למצוא אצל הירקנים ובשווקים תפוחי אדמה צעירים וקטנטנים, מה שבחו"ל קוראים לו new potatoes.
התכוונתי להכין השבוע כמה מתכונים אחרים שלכבודם קפצתי אל רפי הירקן שלי כדי למלא את הבית בפירות וירקות. בכלל לא התכוונתי לקנות תפוחי אדמה, אבל רפי דחק בי ואמר "עד שאני מקבל כאלו, לא תקני?"
אז יצאתי משם עם שק של תפודים, באופן מילולי. הגעתי הביתה, חיממתי תנור, זרקתי אותם למים רותחים ומשם לתנור. אחרי שעה קיבלתי את תפוחי האדמה הכי טעימים שטעמתי לאחרונה. אולי זה בגלל שלא אכלתי תפוחי אדמה כבר כמעט חודשיים בגלל אתגר הסוכר ואולי בגלל שהם פשוט אדירים. בכל מקרה – השק חוסל.
הלכתי כאן על תמה לימונית, כי זה מה שהתחשק לי באותו הרגע, אבל אם תחליפו את הלימון באיזשהו עשב תיבול טעים – זה גם יעבוד מעולה.
האביב, עונה יפהפייה ופורחת שנמשכת בדיוק חודש לפני שמתחיל להיות פה חם כמו גיהינום. איך יודעים שהאביב מגיע? מריחים את ריחו של השום הטרי כמובן. קשה לפספס את הריח החזק הזה ואם אתם מניחים אותו במקום לא מאוורר אתם מסתכנים בכך שתבריחו את כל מי שמגיע אליכם, אבל שום טרי הוא פשוט מדהים ואחד מתוך רשימה מאוד מאוד קצרה של ירקות עונתיים שיש פה.
בניגוד לשום יבש, אפשר להשתמש גם בגבעול של השום הטרי (בתנאי שהוא ירוק ורענן ולא מתחיל להתייבש) ולהקפיץ אותו ממש כמו בצל ירוק. יש לו טעם עדין יותר של שום והוא הולך מעולה במנת המוקפץ האביבי שלי, יחד עם שני סוגי שעועית ומנגולד.
האמת, חוץ מירקות סופר טריים אין פה הרבה – רק שמן זית, מלח וקצת חומץ בן יין אדום (אותם אפילו לא מונים במספר המרכיבים), שמעצימים את הטעם של הירוקים. גם המנה הזאת תעבוד מעולה בארוחת החג, כתוספת ירוקה לצד המנה העיקרית.
הסלק המתוק והשום החריף מסתדרים נהדר באופן כללי, אבל הפעם שידכתי אותם בדרך קצת אחרת. בתחתית – ממרח שום ושקדים יווני (שנקרא גם סקורדליה) שעשוי ובכן, משום, שקדים ותפוח אדמה או לחם לבן ישן. אובייסלי השתמשתי כאן בתפוד במקום בלחם כי פסח וזה, אבל אני מרגישה שבאופן כללי הגרסה הלחמית הרבה יותר קלילה מהתפודית. מעל – סלקים צלויים מתוקים שלא צריכים כמעט תיבול חוץ מקצת שמן, מלח וחומץ.
הכי נוח לי לאפות סלקים בתנור על מצע מלח גס – זה נותן להם טעם מדהים של מדורה, זה חסכוני יותר (לא צריך לעטוף כל אחד בנייר כסף וקילו מלח גס עולה 2.07 שקלים) ופחות מלכלך לקלף את הסלקים אחרי האפייה מאשר לפני. בקיצור, ווין ווין. ברגע שהתחלתי לצלות סלקים בשיטה הזאת לא חזרתי אחורה.