יש רגעים בחיים שאדם עוצר את עצמו וחושב – "מי אני? מה אני?". זה קרה לי כשהתחלתי ליהנות מספורט (הכל עוד חדש לי, אספר לכם בהזדמנות אחרת) ולאחרונה נתקלתי בתהיה הקיומית הזאת כשעמדתי בסופר מול שקית ברוקולי והתחלתי לרייר. מי חשב שיגיע היום בו אדלק כל כך מברוקולי? ושאכין אותו כל כך הרבה? כאילו, ברוקולי זה טעים והכל אבל ממתי יש לי קרייב לזה כמו לשקית דוריטוס בטעם נאצ'ו מקסיקני?
שום! כמה אפשר לדבר עליו, אוהו. ידעתם שהרומאים קראו ליהודים "אוכלי שום"? ידעתם שיש גלידת שום? ושאפשר להוציא איתו שומות (איו) ולהדביק סדקים בזכוכית? שום הוא כנראה הירק עם הכי הרבה פולקלור והיסטוריה שיש. מאז ימי קדם הוא נחשב לתרופה כמעט להכל, כיכב באמונות טפלות ובסיפורי אימה (היוש דרקולה), אוזכר בתנ"ך ואפילו יש מחזמר עברי שלם עליו (ועל ידידו הבצל).
בשבת הקרובה (26.10.19) אני מתארחת אצל האמנית מיה שרבני במסגרת התערוכה "הצעת הגשה", לשעה על שום. מה זה אומר? שנדבר על שום, מזתומרת, איזו שאלה מוזרה. אז אם אתם רוצים לפגוש אותי, או שיש לכם שאלות דחופות על שום – אתם מוזמנים למוזיאון יפו בשעה 11:30 בבוקר. הנה העיוונט של כל המאורע הזה
מכירים את האנשים האלו שמנצלים את סוף העונה והורדת המחירים של הפירות כדי להכין קילוגרמים של ריבות ביתיות? חמותי כזו, טל סורסקי כזה, אני לא כזו. עם כל הערכתי להכנת דברים בבית במקום לקנות גרסה תעשייתית (ויש הערכה, ראו קטגוריית המעדנייה הביתית בבלוג), אין לי זמן, סבלנות ומקום בארון לכל כך הרבה צנצנות. אז יש לי את הריבות הביתיות של ריטה חמותי, יש ריבות קנויות מעולות ויש "ריבות" שאני מכינה בבית עם צ'יה, המסמיכה הרשמית של הטבע.
מכירים את המתכונים האלו שנולדים מצורך דחוף? לפני כמה שבועות צילמתי מתכון למיטלוף לטור שלי בפודי (אל תעקמו את האף, זה טעים ומחליף בכיף לעמוד ולגלגל קציצות). בקיצור, העמדתי את המיטלוף לצילום וראיתי שמשהו חסר. פירה ומשהו ירוק ליתר דיוק. מילאתי קומקום והכנתי במקביל שעועית ירוקה חלוטה ופירה מהיר.
פירה ברבע שעה הוא לא פירה רגיל של מסעדה, ואם תרצו כזה סורו בבקשה לפוסט של גל מפתיתים שמסביר איך להכין פירה כמו שצריך. הפירה שלנו הוא פירה חירום, פירה שמכינים אחרי שהילדים שלכם מעקמים את האף בארוחה ומתלוננים "אבל אמאאא רציתי פירהההה ולא פתיתים", פירה שמכינים אחרי שיש לכם דודא לפירה ואתם חייבים אותו עכשיו עכשיו עכשיו ולא בעוד 45 דקות מינימום.
לפני שעברנו לדירה החדשה לא הצלחנו להחליט אם אנחנו רוצים מנגל על המרפסת או טאבון. החלום הגדול היה טאבון – להכין פיצות מושלמות, לחמים וכל מה שבגדול מגישים במסעדת סנטה קתרינה, אבל טאבון טוב הוא גם כבד מדי למרפסת שלנו וגם עולה סכום של 5 ספרות, לכן הלכנו בלי למצמץ על המנגל שעבר אלינו מההורים של ערן, שעמד אצלם ללא שימוש.
טעים! ב-Facebook | האינסטגרם שלי | הירשמו לעדכונים במייל על פוסט חדש
אנחנו גרים בדירה הזאת כבר כמעט שנה וחצי ועשינו על האש לדעתי 3 פעמים + כמה פעמים שזרקתי חצילים על המנגל בשביל להכין סלט חצילים. כמה צפוי. כפי שאפשר להבין אנחנו ממש לא חזקים בבשרים על האש, אבל אם אתמקצע בזה במהלך הקיץ הקרוב – אשמח לחזור אליכם עם מתכונים טעימים. בינתים, הלכתי על האזור הנוח שלי – ירקות צלויים.
הרומן שלי עם חטיפי אצות התחיל לפני 15 שנה, לפחות. אבא שלי היה נוסע המון למזרח ומביא משם חטיפי אצות. למה? לא ברור, כי אף אחד לא ביקש ממנו או ידע מה זה. אבל הוא היה מביא והחבילות האלו היו תמיד משהו שהיה בבית. בתור ילדה הייתי מביאה כאלו לפעמים לבית הספר, לנשנש, והיו צוחקים עלי שיש לי יְרֹקֶת בשיניים.
עם השנים הנסיעות למזרח פחתו וחטיפי אצות זה משהו שהייתי מקבלת פעם בהמון זמן כשמישהו נוסע לחו"ל ועובר בצ'יינהטאון, או מזמינה מחו"ל. למעשה, זה היה כך עד לפני כשנה-שנתיים, אז התחילו לייבא באופן מסודר לארץ חטיפי אצות שנמכרים בחנויות אסייתיות, חנויות טבע ומכולות שוות. הסוג הנפוץ ביותר שנתקלתי בו הוא של Laverland Cruch הקוריאניים ומדובר בסוג היותר רחב ושומני של חטיפי האצות. יחסית קל למצוא אותו אם יודעים איפה לחפש, אבל המחיר שלו לחבילה גדולה של 9 חבילות קטנות יותר נע בין 22 שקלים (הכי נמוך שמצאתי בחנות הקבועה שאני קונה בה מוצרי מזווה ברמת גן) ל-32 שקלים במעדנייה יקרה להכעיס שיש לה כמה סניפים בתל אביב. אגב, הסוג שאני אוהבת יותר הוא הסוג היפני של אצות מאורכות יותר, לא שומניות ומפוצצות באומאמי. מבין שני הסוגים האלו, אנחנו נכין את הסוג הקל יותר להכנה – הסוג הקוריאני.
תכננתי ארוחת צהריים קטנה ורגועה עם הבן זוג והילדים בשבת. לא משהו פנסי, קצת סלט, קצת קנלוני עם ריקוטה ותרד, ויאללה מספיק. גם ככה אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה באותו הבוקר. אבל מפה לשם הזמנתי לצהריים גם את האחיינים שלי מעכשיו לעכשיו. הסתכלתי על המלאי המוכן, והוא לגמרי לא היה מספיק לעוד 2 פיות של כמעט-מתבגרים רעבים והייתי חייבת לארגן עוד מנות, דחוף.
התחלתי להוציא את כל מה שיש לי במקרר ובארון, ואלתרתי ארוחה לא קשורה, אבל טעימה. בנוסף לכל מה שהכנתי מהר מהר, פתחתי גם תירס מקופסה, שיהיה, כי ילדים אוהבים תירס, לא? מתברר שלא, כי אף אחד חוץ מבן החמש לא נגע בתירס הזה וכך נשארתי עם קערה מלאה. אז שלא נכין ממנו מאפינס?
את ערן בעלי פגשתי לפני יותר מעשר שנים. בתחילת הקשר שלנו, כשעוד לא גרנו ביחד, היינו נשארים לפעמים לישון אצל ההורים שלו בתל אביב כשהם היו בחו"ל, כדי לשמור להם על הבית. בתקופה הזאת אוכל עניין אותי כשהוא הגיע על צלחת במסעדה, פחות במטבח. אבל ערן היה מכין לנו דברים במטבח של אמא שלו, פתאום שולף איזה מתכון, מערבב ומכניס לתנור – ואני תמיד השתאתי, איך הוא יודע להכין את זה? זה משהו שאנשים בגילנו עושים? ולמה?
באחת הפעמים שישנו שם, מצאנו בבוקר בקבוק בירה סגור ששרד את הערב הקודם. "בואי נכין לחם בירה" הוא אמר לי ופתח אותו, ערבב אותו עם קמח ועוד כמה דברים ואפה. בחיים לא שמעתי על לחם בירה לפני, והתוצאה יצאה מחרידה (סורי ערן), אבל מאז יש לי זיכרון חמים בכל פעם שאני רואה את צמד המילים "לחם בירה".
זוכרים את הטרנד של פיצת הכרובית? טוב, זה בטח לא טרנד אלא אוכל די רגיל לצליאקים ולמי שלא אוכל גלוטן, אבל בהחלט הייתה שגעת כזו לפני כמה שנים. טוחנים כרובית שלמה בבלנדר, מוסיפים לה ביצה, גבינה ועוד כמה דברים ואופים כבסיס לפיצה. גאוני. רק מה, לטחון כרובית שלמה מבלגן בטירוף, אז מישהו גאון המציא אורז מירקות, שזה בעצם כל מיני ירקות קשים טחונים לפיסות קטנטנות ומוקפאים. בארץ סנפרוסט עושים את זה עם כרובית וברוקולי, וזו עוד אופציה שיכולה לחכות לכם בשקט במקפיא ולחסוך לכם זמן ברגעי האמת.
נהיה לי קצת אובדוז מפיצה אחרי האוגוסט הזה, אחרי שעשינו פיצה במחבת, פיצה בתנור, פיצה-פיתה ופיצה שהגיעה הביתה עם שליח. אבל הילדים דורשים את ליטרת הגבינה שלהם, אז תקעתי להם ברוקולי במקום. זתומרת, הכנתי אצבעות גבינה וברוקולי עם גבינה מותכת מעל ואמרתי להם "חמודים, הנה אצבעות גבינה, בתיאבון". אובייסלי בן החמש שלי עלה על התכסיס, אבל אכל את זה כמו גדול וגם בת השנה קפצה על העסק הזה. אז סגירת פינה לארוחה קלה – יש, ירק ירוק שהם אוכלים על הדרך – יש. עבודתי פה הסתיימה.
לפני כמה שבועות ראיתי בסטורי של עדינה סוסמן שהיא הכינה פופקורן עם שמרי בירה. שמרי בירה, למי שלא מכיר הם פצצת הטעם של הטבעונים. של כולם למעשה. אלו שמרים לא פעילים שנותנים להכל טעם של גבינה. יש כאלו שאומרים שזה מזכיר פרמזן, אבל מה שהם באמת מזכירים זה גבינה תעשייתית של חטיפים, כזו שמעקצצת על הלשון כשאוכלים צ'יטוס או דוריטוס, בקיצור פצצה של אומאמי. סגור סוגריים.
נחזור לסטורי. זה נראה מעולה, אז רשמתי לעצמי פתק מנטלי ושמתי את זה בצד. עברו כמה שבועות, קניתי שמרי בירה (ואפילו לא בחנות טבע, בחנות "היבשים" הרגילה שלי ברמת גן, כמה מפתיע) והתחלתי לפצפץ גרגירי תירס יבשים. מאז שהבן הגדול שלי התחיל לאכול פופקורן, יוצא לי להכין אותו הרבה יותר מבעבר. פעם הייתי זורקת לשמן את כל גרגירי התירס, מנערת קצת ומחכה שיתחילו להתפוצץ. בדרך כלל זה היה עובד, אבל מדי פעם הייתה יוצאת לי נגלה קצת שרופה ומבאסת. כל זה הפסיק כשהתחלתי לעבוד בשיטה הבאה: מחממים את השמן בסיר ביחד עם 4-5 גרגרים בלבד. ברגע שהם מתפוצצים מוסיפים את שאר הגרגירים שנכנסים לסיר עם שמן בטמפרטורה המדויקת לפופקורן. עובד בכל פעם.
אז מה קורה כשמחברים בין השניים? בום! פצצה של טעמים. לא להאמין כמה פופקורן יכול להיות טעים, וממכר. כל כך ממכר. למה אי אפשר להפסיק לאכול את זה והאם אפשר להחשיב את זה כארוחת צהריים לגיטימית?