לוח השנה מראה שיש עוד 8 ימים שלמים עד החורף, לכן אני הולכת לרכוב על העונה המתקראת "סתיו" עד הסוף ולתת לכם מתכון לסלט שמקפסל לי את 4 האותיות האלו לתוך קערה. לא פסחתי על אף קלישאת שלכת: ירקות כתומים, גרעיני חמנייה, עלים וגם רוטב שמבוסס על מיץ קלמנטינה. רק חסר הפאמפקין ספייס, אבל זה באמת לקחת את הסלט הזה צעד אחד יותר מדי.
הסתיו התעורר, הגשם חזר וסוף סוף אפשר להוריד מהארון העליון את החולצות הארוכות ושמיכות המעבר. אצלנו בבית עברנו למוד נובמבר – פיג'מות ארוכות דקות, גרביים ונעלי בית, תה חם לכולם אחר הצהריים וגם אוכל קצת יותר חם כשצריך. לא זנחנו את הסלטים אבל הצטרפו אליהם גם מרקים ותבשילים.
חסר קרדיט להרבה גאונים (וגאונות) בעולם הקולינרי: מי שהפרידה לראשונה ביצים ובדקה מה קורה כשמקציפים כל אחד בנפרד, מי שניסה להקציף את המים של החומוס, מי שחיבר בין חמאת בוטנים לשוקולד ומי שחשב על לשלב עוף ופירות מתוקים. לא חסרות דוגמאות למנות מעולות שמשלבות בין השנייה (טנזיה, עוף בשזיפים, עוף בפירות יבשים ועוד דוגמאות מהאתר הזה ממש שלינקים אליהם תמצאו בסוף הפוסט) ולפעמים כיף לצאת מהשגרה ולעשות שילובים כאלו לארוחת הערב.
מתישהו כל הורה מתחיל להרגיש כמו עובד בפס יצור במפעל. קימה, ארוחת בוקר, בגדים, שיניים, נעליים, לצאת בלחץ. ואחה"צ שוב – איסוף, שיעורים, משחקים, טלוויזיה, ארוחת ערב, שירותים, מקלחות, פיג'מות, סיפור, הרדמה. עוד יום ועוד יום ששני הקצוות שלו נראים אותו הדבר. גם במטבח, יש מאכלים ספציפיים שאני מכינה לילדים שתמיד מרגישים לי כאילו אני במשמרת: כשאני מגלגלת קילו קציצות וכשאני מכינה שניצלים. קשה לי עם פעולות חזרתיות לאורך זמן ואחרי זמן לא ארוך הכל מרגיש לי כמו מטלה אחת גדולה.
מתישהו בקיץ קרה לי דבר מעצבן. חתכתי תפוח שקניתי בסופר – והליבה שלו הייתה שחורה. אז לקחתי עוד אחד וגם הליבה שלו הייתה שחורה וכך עם שאר הערימה שקניתי שם. אני בד"כ נמנעת מלקנות פירות וירקות בסופר, אבל לפעמים אין ברירה, וכשהילדים לחוצי התפוחים שלי צריכים שיהיו תפוחים בבית – אקנה אותם גם בסופר אם אין ברירה. אחרי כמה ימים סיפרתי את מה שקרה לרפי הירקן שלי, שלא היה מופתע בכלל. "אלו תפוחים מקירור, את לא יודעת? הם יושבים שם משנה שעברה. הנה, קחי גאלה שכרגע נקטפו". ידעתי שהתפוחים בסופר מקירור, אבל המילה "שנה" די סחררה אותי. איפה כל הוויטמינים שלהם נשמרים, גם בקירור? למה שאתן לילדים שלי משהו שחיכה להם שנה במקרר?
אני מניחה שרובכם די חדשים בבלוג הזה, אבל אי שם ב-2009 (אמא, זה היה לפני 9 שנים!) היה פה מדור בשם "הצעת הגשה". הרעיון מאחוריו היה לשדרג את האוכל היומיומי למשהו יותר מעניין וכיפי, שקצת ישבור לכם שגרה מהמנות הרגילות שאתם אוכלים. אחד הלהיטים של אותה תקופה היה אורז מאודה עם אפונה, טונה ואצות (או בשמו המקוצר – אורז עם טונה), שהפך נורא פופולרי בקרב סטודנטים שאין להם זמן ו/או כוח ו/או כסף לבישולים, כי בגדול מה שעושים שם זה מאדים אורז, פותחים קופסת טונה ומוסיפים עוד כמה דברים שהופכים את השלם הזה להרבה יותר גדול מסך חלקיו (ועד היום זו אחת המנות שאני הכי אוהבת בכל העולם כולו. אני רואה את המבט הזה, תנסו לפני שאתם שופטים).
אבל לא באתי לדבר על אורז עם טונה, באתי לדבר על סלט שווארמה. כשמסתכלים על המנה, אין בה משהו מיוחד מדי – עוף במחבת, סלט, טחינה – לא משהו שאף פעם לא ראיתם או אכלתם. אבל אם מחליפים את חזה העוף הרגיל בפרגית, מתבלים אותה אותו קצת בתבלינים שמזכירים שווארמה, מוסיפים חמוצים (רגילים או ביתיים – עפתי על הבצל בסומאק, מעכשיו אני מכינה את זה קבוע ומשדכת לכל דבר) ומתייחסים אליו כמו שווארמה בצלחת מינוס הפיתה, מקבלים טייק חדש על ארוחת הערב או הצהריים, משהו שקצת עוזר לצאת מהשגרה.
מזמן לא העליתי מתכון של מנה עיקרית חמה, מה שאני אוהבת לקרוא לו "אוכל אוכל". קינוחים וסלטים ומקושקשות פלאפיות זה טוב ויפה, אבל צריך מדי פעם לשים גם אוכל על השולחן ולהפסיק לנשנש. ולפעמים, כשקשה לצאת מהבית ועדיין רוצים משהו חם ומשביע – זה זמן לפנות אל מתכוני המזווה. יש לי ארסנל של כאלו שאני אוהבת לתחזק, מה שנקרא – פתחתי שתי צנצנות וזרקתי למחבת, שמתבססים כולם על מצרכים שאני שולפת מהארון/פריזר/מקרר שתמיד יש לי. אם אני רוצה ממש להשקיע אני גם מפשירה לכבודם משהו מראש או קופצת רגע לקצב ליד הבית, אבל לב המתכון מבוסס על מצרכים שתמיד יש לי בבית. מכירים את הרשימות האלו של "דברים שכל חובב בישול חייב שיהיו לו במזווה" שכוללים בדרך כלל 10-15 מצרכים שאמורים לשדרג את מה שמבשלים או להפוך את החיים לקלים יותר? אז יש לי הכל. מכל רשימה אי פעם שהתפרסמה. כי אם המזווה שלי לא מתפקע עד אפס מקום בשימורים, צנצנות ושקיות לא מזוהות של מרכיבים שפעם קניתי – אני לא מרגישה בנוח.
אז ראש השנה. האמת, עד שלא הכרתי את המשפחה של בעלי בכלל לא ידעתי שעושים מראש השנה כזה עניין גדול. זה לא שלא חגגנו במשפחה שלי, אבל זו אף פעם לא הייתה ארוחה בסדר גודל של סדר פסח – ראשונות, עיקריות, סלטים, עוגות. הפקה.
לצד הצלי החגיגי או הסלמון החגיגי לא פחות, בדרך כלל כולם מכינים גם עוף, שיהיה. את המנה הזאת תכננתי להעלות לכאן כבר ממזמן, אבל מאחר שהיא משלבת גם תפוחים וגם דבש (וגם שומר!) – מרוח עליה "ראש השנה" מכל כיוון, אז שמרתי אותה לעכשיו.
רציתי להכין עוף בשומר כבר הרבה זמן, אבל אחרי שדנה חברתי הכינה את העוף בשומר של חלי ממן (כן, זה לינק לחלי ממן, אתם רואים טוב) בחורף האחרון, שהיה הצלחה מסחררת – נדלקתי סופית על הרעיון. אבל מה, לא היה לי כוח לטיגונים, ועוד של כרעיים של עוף במחבת (למרות שאני לא פוסלת את הז'אנר, הנה מתכון אש של הילה מביסים באותו העניין) וחיפשתי משהו שאפשר לדחוף לתנור ולשכוח ממנו. התגלגלתי אל המתכון הזה של מרתה שהתאים לי בול. עם הזמן ניקיתי אותו ופישטתי אותו עד שהוא הגיע לגלגול הנוכחי שלו. ואמרו אמן.
הפוסט הזה נכתב בשנתיים איחור. במהלך הטיול שלנו בארצות הברית הגענו לממפיס, טנסי. אחרי ביקור בגרייסלנד, בו וויתרנו על זוועות המזנון וחזרנו העירה מורעבים, נכנסנו לאחד הברים ברחוב ביל והזמנו Pulled Pork – כתף חזיר שעושנה באיטיות למשך כמה שעות עד שהבשר נמשך מהעצם בקלות, פורקה, עורבבה עם רוטב ברביקיו והוגשה בלחמנייה. כשחזרנו לארץ, שחזרנו את המנה אבל עשינו Pulled עוף – במקום לעשן בישלנו (אפשר גם לאפות) את העוף, וזה עבד מעולה. מאז לא הבטנו לאחור. נראה לנו הולם שבשבוע בו מציינים 35 שנים למותו (?) של אלביס, נעלה את הפוסט הזה.
לסדר פסח יש תפריט שהוא פחות או יותר קבוע או ידוע מראש. כן, לפעמים המנה העיקרית משתנה קצת. לפעמים משחקים עם הקינוח, אבל שאר הדברים ידועים ומוכרים. וזה (אם תשאלו את ערן) חלק מהכיף של הערב הזה – המאכלים המוכרים האלו, עם הטקסים הקטנים הנלווים אליהם, שחוזרים אליהם פעם בשנה.