יום העצמאות עוד שנייה כאן ובניגוד לשנה שעברה שהכנתי משהו מושחת ומתוק (עראייס ס'מורס, המתכון נמצא כאן וגם עשיתי לו סרטון חמוד בטיקטוק) הפעם הלכתי על משהו ירוק – צ'ימיצ'ורי! התוספת שמשדרגת מנגלים מאז שארגנטינאים גילו את האש. ויסלחו לי הארגנטינאים, כי מה שקורה כאן זה ממש אבל ממש לא צ'ימיצ'ורי תקני, אבל תקניות אף פעם לא הייתה הקטע שלי.
מכירים את האנשים האלו שמנצלים את סוף העונה והורדת המחירים של הפירות כדי להכין קילוגרמים של ריבות ביתיות? חמותי כזו, טל סורסקי כזה, אני לא כזו. עם כל הערכתי להכנת דברים בבית במקום לקנות גרסה תעשייתית (ויש הערכה, ראו קטגוריית המעדנייה הביתית בבלוג), אין לי זמן, סבלנות ומקום בארון לכל כך הרבה צנצנות. אז יש לי את הריבות הביתיות של ריטה חמותי, יש ריבות קנויות מעולות ויש "ריבות" שאני מכינה בבית עם צ'יה, המסמיכה הרשמית של הטבע.
הרומן שלי עם חטיפי אצות התחיל לפני 15 שנה, לפחות. אבא שלי היה נוסע המון למזרח ומביא משם חטיפי אצות. למה? לא ברור, כי אף אחד לא ביקש ממנו או ידע מה זה. אבל הוא היה מביא והחבילות האלו היו תמיד משהו שהיה בבית. בתור ילדה הייתי מביאה כאלו לפעמים לבית הספר, לנשנש, והיו צוחקים עלי שיש לי יְרֹקֶת בשיניים.
עם השנים הנסיעות למזרח פחתו וחטיפי אצות זה משהו שהייתי מקבלת פעם בהמון זמן כשמישהו נוסע לחו"ל ועובר בצ'יינהטאון, או מזמינה מחו"ל. למעשה, זה היה כך עד לפני כשנה-שנתיים, אז התחילו לייבא באופן מסודר לארץ חטיפי אצות שנמכרים בחנויות אסייתיות, חנויות טבע ומכולות שוות. הסוג הנפוץ ביותר שנתקלתי בו הוא של Laverland Cruch הקוריאניים ומדובר בסוג היותר רחב ושומני של חטיפי האצות. יחסית קל למצוא אותו אם יודעים איפה לחפש, אבל המחיר שלו לחבילה גדולה של 9 חבילות קטנות יותר נע בין 22 שקלים (הכי נמוך שמצאתי בחנות הקבועה שאני קונה בה מוצרי מזווה ברמת גן) ל-32 שקלים במעדנייה יקרה להכעיס שיש לה כמה סניפים בתל אביב. אגב, הסוג שאני אוהבת יותר הוא הסוג היפני של אצות מאורכות יותר, לא שומניות ומפוצצות באומאמי. מבין שני הסוגים האלו, אנחנו נכין את הסוג הקל יותר להכנה – הסוג הקוריאני.
את ערן בעלי פגשתי לפני יותר מעשר שנים. בתחילת הקשר שלנו, כשעוד לא גרנו ביחד, היינו נשארים לפעמים לישון אצל ההורים שלו בתל אביב כשהם היו בחו"ל, כדי לשמור להם על הבית. בתקופה הזאת אוכל עניין אותי כשהוא הגיע על צלחת במסעדה, פחות במטבח. אבל ערן היה מכין לנו דברים במטבח של אמא שלו, פתאום שולף איזה מתכון, מערבב ומכניס לתנור – ואני תמיד השתאתי, איך הוא יודע להכין את זה? זה משהו שאנשים בגילנו עושים? ולמה?
באחת הפעמים שישנו שם, מצאנו בבוקר בקבוק בירה סגור ששרד את הערב הקודם. "בואי נכין לחם בירה" הוא אמר לי ופתח אותו, ערבב אותו עם קמח ועוד כמה דברים ואפה. בחיים לא שמעתי על לחם בירה לפני, והתוצאה יצאה מחרידה (סורי ערן), אבל מאז יש לי זיכרון חמים בכל פעם שאני רואה את צמד המילים "לחם בירה".
יש לי פֶטיש לא מוסבר לחזרת. על מי אני עובדת, אני חצי רומנייה חצי פולנייה – כמובן שהפטיש הזה מוסבר, זה בגנים שלי. אחרי ארוחת החג, כשאני לוקחת צנצנות של חזרת הביתה אני מתחילה לגוון את השימוש בממרח פותח הנחיריים הזה. בהתחלה – בתוך כריך טונה. אחר כך – מערבבת את זה לתוך טחינה. בסוף – הכל הולך. בשנה שעברה אפילו ניסיתי להכין נשיקות חזרת מתוקות-חריפות. לא ההצלחה הכי כבירה שלי.
נשנושים הם עניין רציני, אפילו שהם לא מצטיירים ככה ואני מקווה שאתם לוקחים אותם ברצינות הראויה להם. הגרסה הזאת היא דביקה, מתוקה, חריפה, מלוחה וממכרת עד אבדן שליטה. אה, ומתנה מעולה לראש השנה. זה מתכון ישן מהטור שלי ב-mako וזה מה שכתבתי עליו בשעתו:
רוטב הסרירצ'ה הוא התמכרות יחסית חדשה של העולם המערבי. הרוטב התאילנדי החריף הפך לכזה להיט בקליפורניה שאימת סגירת המפעל שלו גרמה לפאניקה רבתי ואנשים צבאו על המרכולים ורכשו לעצמם מלאים לשעת חירום. בארץ, הרוטב הזה פחות תפס, אבל עדיין אפשר למצוא אותו במכולות אסייתיות ואפילו בסופרים מצוידים. הוא עשוי מפלפלי צ'ילי, חומץ, שום, סוכר ומלח וממכר ברמות שקשה לתאר. אגב, אמורים להגות את שמו "סירצ'ה", אבל אף אחד לא באמת עושה את זה.
גלידת לוטוסאני באמת לא מבינה איך עוד רגע יולי נגמר. לפני רגע התבאסתי שנגמר מאי, החודש הכי יפה בשנה, ולא הספקתי למצמץ וכבר סוף יולי ואוגוסט הנורא מעבר לפינה. לתמרן עם ילד באוגוסט זה קצת כמו לשחק פרוגר – הולכים שני צעדים ימינה, אחד אחורה, עוד שלושה שמאלה ובסוף אולי מצליחים לעבור את הכביש. אה, להגיע לספטמבר.
אז חוץ מלשרוץ במזגן ולשחק בלגו, אנחנו הולכים להכין הקיץ הרבה גלידה וקרטיבים. חלק יהיו מז'אנר "טחנתי בננה ופירות יער בוא נקרא לזה גלידה", כי באמת יש גבול לכמות השומנים שאני מסוגלת לתת לבן שלי, חלק יהיו מהז'אנר היוגורטי, חלק יהיו סתם קוביות קרח עם מקל בתוכן, אבל חלק בהחלט יהיו גלידה שמנתית ומפנקת, כזו שמעמיסים על גביע ונותנים לה לנזול בין האצבעות בין כל לק. והיא תיזל.
מדענים טוענים שהשתלטות האדם על האש היא מה שתרם לקפיצה ההתפתחותית הגדולה של האדם, אך לא רבים יודעים שהתוצאה החשובה יותר היא התפתחות המרשמלו. כי עם כל הכבוד למרשמלו קר, ההנאה האמיתית שמורה לרגע שבו אתה אוחז בידך שיפוד ועליו מרשמלו מפויח ונימוח. ולא משנה אם המרשמלו מפויח ממדורה, מנגל או מהאש של הכיריים, והשיפוד הוא בעצם צ'ופסטיק של הג'ירף שנשאר לך במגירה ליד המזלגות.
עזבו אתכם מהמרשמלו הקנוי (סורי כרמיתוש), ההנאה האמיתית היא ממרשמלו ביתי שעשיתם לבד ושנמס הרבה יותר טוב מהתעשייתי. למתכון הזה צריך סירופ תירס בהיר, מיקסר ומדחום סוכר, ואם אין לכם את האחרון יש לזה פתרון, אבל על זה בהמשך. לסירופ התירס אין תחליף (אולי גלוקוזה, אבל כבר עדיף לקנות סירופ תירס שיחזיק לכם כמעט לתמיד) ואפשר לקנות אותו היום אפילו בחלק מהסופרים הגדולים וגם בשוק (ובחנויות המתמחות כמובן). בעוד פעם היינו מכינים מרשמלו שמכיל חלבוני ביצים (מהמתכון הזה), היום כבר עברנו למתכון החביב והמבואר הזה (וידאו שכדאי לראות לפני שמתחילים).
את הג'ינג'ר אייל של שוופס ערן זוכר מהילדות המאוחרת. הוא חיכה בפחיות בודדות במכולת, קצת מרוחק מפחיות הקולה והקינלי הרגילות, יושב ליד פחיות של מי טוניק, מין משקה כזה עם טעם אחר ועם הרגשה כוזבת "של גדולים". מאז אותן שנים הוא כמעט ולא נתקל במשקה התעשייתי ההוא, ורוב הסיכויים שבינו לבין ג'ינג'ר אייל אמיתי אין הרבה דמיון. המשקה האמיתי התפתח כנראה בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20 כגלגול של בירת ג'ינג'ר שהתחילה כמשקה אלכוהולי והתגלגלה עם הזמן למשקה קל. עם אלכוהול או בלי, תגידו שלום למשקה החדש שלכם ליום העצמאות ולקיץ בכלל.
מאז הפוסט הזה די הפסקנו לקנות גרנולה. שנתיים עברו, קצת שכללנו את המתכון, העפנו את הסוכר, הפחתנו בכמות השמן, ניסינו על הדרך להכין גם עם חמאה במקום, חזרנו לשמן, שיחקנו עם המרכיבים ובסופו של דבר הגענו למתכון שטוב לנו איתו: הרבה שיבולת שועל, הרבה מרכיבים מלוחים ורק פרי מיובש אחד. במקרה שלנו: חמוציות מיובשות, שיש להן את האיזון המושלם בין מתוק לחמצמץ. חוץ מהמייפל, את תוספת המתיקות אנחנו מוסיפים בהגשה עם פרי טרי וכמה זילופים של דבש מעל. יחד עם יוגורט כבשים וקפה הפוך של ערן, זה עונג השבת בבוקר שלנו.
