עוגיות שוקולד לחנוכהאני מתה על חנוכה! מה יש לא לאהוב? חג חורפי שמעודד התכנסות בבית עם המשפחה והחברים, נרות, אורות מנצנצים, גשם בחוץ ואוכל טעים! כשמסתכלים עליו ככה, אפשר לקרוא לו חג ההוגה הישראלי – להזכירכם, אם לא הייתם בהכרה בשנת 2017, מדובר במונח סקנדינבי המתאר תרבות התנהגות חורפית המקדשת שהות בבית עם בני משפחה וחברים, תוך התחממות מול האח והתענגות על ההנאות הקטנות של החיים כמו אכילת פחמימות ריקות ממולאות או לא, שתיית שוקו חם והתכרבלות בשמיכה רכה, עדיף בצבע אפור.
איך אני אוהבת את חנוכה! החורף, הנרות, האורות המנצנצים, המשפחתיות והאוכל – זו הגרסה היהודית להוּגָה הדנית (חשבתם שאגיד כריסמס, הא?), שעושה לי נעימי בגוף. חבל שעל הכל מעיב ריח טיגונים קשה, פלוס העובדה שהחג נחגג בחורף – עונה שבה נוטים לסגור חלונות, שלא עוזר להרגשה החגיגית. אז בשנים האחרונות, כשאני מארחת את המשפחה, אני עושה את זה בחגיגות נטולות טיגונים. אין לביבות על השולחן, יש כן סוגי מאכלים אחרים שנאכלים בסגנון בופה ולקינוח סופגניות קנויות. זה עובד אחלה אצל המשפחה שלי ואין לאף אחד תלונות כל עוד הם על בטן מלאה 🙂
אם השיטה הזאת מדברת אליכם אבל אתם עדיין מחפשים את הלביבות המסורתיות, הנה אופציה נחמדה שתתן לקהל את מנת התפודים המטוגנים שלו, אבל לא תרתק אתכם למטבח (כי אתם יודעים, לארח ללביבות זה בדיוק כמו לארח למופלטות – נתקעים במטבח בעוד האורחים מנשנשים בסלון) – תכינו רושטי.
מכירים את אלו שנזכרים בלביבות רק בחנוכה? אז אני מאלו. גודל האהבה שלי ללביבה חמה ישירות מהשמן שווה בערכו כמעט לגודל השנאה שלי לריחות של טיגונים. אז רוב הזמן אני פשוט מתאפקת ובוחרת שלא לטגן כמעט כלום. אבל לפני שלושה חודשים עברנו לדירה חדשה עם קולט אדים ומאז – הלללללו שמן חם!
מתכון ללביבות לילדים זה משהו שתמיד כדאי שיהיה בשרוול והלביבות האלו מושלמות למשימה כי א. לביבות; ו-ב. תירס ואלו בעצם שתי המילים היחידות שהם צריכים לדעת מהן. חוץ מזה תקעתי בפנים גם בצל ירוק, שמקבל בטיגון את המתקתקות האופיינית לו ומשתלב מעולה עם התירס, גבינה צהובה, גבינה לבנה וגם קמח כוסמין מלא בשביל ההרגשה הטובה. אבל תרגישו חופשי להחליף אותו בקמח רגיל.
אז כמו שאמרתי בפוסט הקודם – מתה על מטוגן, שונאת טיגוניזם. אבל לפעמים באמת שהחג מחייב. פעם פעם, כשהייתי קטנה סבתא שלי ז"ל הייתה מכינה לי לביבות תפוחי אדמה, לפעמים גם לא בחנוכה. הן היו עשויות רק מתפודים, קמח, ביצים ומעט ומעט מלח, והייתי אוכלת אותן חמות עם סוכר מלמעלה. כי ככה זה רומנים. כשגדלתי קצת והלכתי לאכול אצל חברות, הזדעזעתי לגלות שלביבות מכינים גם עם בצל בתוכן ושהן יכולות להיות לא מתוקות, אפילו לא קצת. אני עדיין זוכרת את עצמי יושבת ליד שולחן קטן בבית של חברה ובוהה בה בזמן שהיא שמה קטשופ על הלביבות שלה.
היי, זאת אני! חזרתי. יש לבלוג שם חדש ולוק חדשים, פיטרתי את ערן (שצריך גם ככה להתמקד במקצוע המרכזי שלו, חיטוט במוח של אנשים) והנה אני פה עם מתכונים שווים וחדשים. מה עשיתי בזמן שלא הייתי פה? ילד, טור ב-mako והמון שעות בעבודה. אבל עוד על זה – בעמוד האודות החדש של הבלוג. מעכשיו, תוכלו למצוא כאן מתכונים שאני חייבת לחלוק עם כל העולם, רובם חדשים אבל גם כאלו מהטור דנן, אותם אעלה לאט לאט. אגב, מחרתיים, לפני 7 שנים, הבלוג הזה נולד.
אחת מתחנות החובה בניו אורלינס היא Café Du Monde. זהו אחד מבתי הקפה הוותיקים בעולם (ואחד התיירותיים שבהם) שנפתח ב-1862, והוא מפורסם בזכות שני דברים: קפה או-לה מעולה (מעולש!) וסופגניות מרובעות בשם בנייה (Beignets), שמוגשות עם הר של אבקת סוכר שחודר טוב-טוב למערכת הנשימה בדרך אל הביס.
בניגוד לסופגניות הקלאסיות של חנוכה, שהן פשוט לחמנייה מטוגנת שמלאה בבצק, הבנייה הן כריות עם כיס אוורירי שהופך אותן לנשנוש המושלם של חג האורות – מטוגנות, מסוכרות, אבל לא כבדות. עוד בונוס – את הבצק שלהן לא צריך להתפיח בפעם השנייה – אלא לחתוך לריבועים ומיד לזרוק לשמן הרותח, שבתוכו הן מתנפחות כמו כריות קסם. המתכון פה הוא של אמריל לגאסי, שהוא ניו אורלינסי בעצמו.
