תלוליות שקדים לפסח (ידועות גם בשם עוגיות שקדים לפסח, קבוצות שקדים, עוגיות שקדים ב-3 מרכיבים) הם מסוג המתכונים שמשום מה מכינים פעם בשנה. פסח מתקרב וכולם נזכרים בעוגיות ללא גלוטן – קוקוס, שקדים, בוטנים ומלכות החג – הנשיקות והפבלובה. תמיד מצחיק אותי שיש מועד לאוכל (שהוא לא מהטבע כמובן), למה אנחנו לא יכולים לחגוג על עוגת דבש ואוזני המן (עם נוטלה!) כל השנה? בטח שאנחנו יכולים, אבל ההרגלים האלו כל כך טבועים בנו שקשה לשחרר.
לפני כמה שבועות הכנתי קראמבל עם שיבולת שועל למתכון שלא קשור לבלוג. נשארו לי די הרבה גושי קראמבל ומכרתי את זה לילדים שלי בתור עוגיות. זה היה טעים כמו עוגיות, אבל לא היה בזה חומרי התפחה או ביצה לכן זה לא היה רך כמו עוגיות, אלא ביסים קטנים ופריכים. את הקראמבל עשיתי בידיים, בלי אפילו כף – שפשפתי חמאה רכה עם סוכר, קמח וקוואקר (ותבלינים), והתוצאה יצאה פריכה בטירוף. אמרתי לעצמי, רגע רגע רגע, למה בשביל עוגיות צריך להקרים חמאה רכה 10 דקות במיקסר אם אפשר לערבב את זה בידיים? אז ניסיתי להכין את עוגיות השיבולת שועל האלו בשיטה הידנית, והתוצאה יצאה לא פחות טובה מעוגיות עם חמאה שעברה איוורור במיקסר. בינגו. בנוסף, השתמשתי בשיבולת שועל אינסטנט (מה שנקרא "קוואקר" על שם המותג) למרות שרוב המתכונים מבקשים שיבולת שועל גסה, כי רוב הסיכויים שיש לכם את הדקה בבית ואם לא אז בסופר הקרוב לביתכם, בניגוד לאחותה העבה.
עוגיות שוקולד לחנוכהאני מתה על חנוכה! מה יש לא לאהוב? חג חורפי שמעודד התכנסות בבית עם המשפחה והחברים, נרות, אורות מנצנצים, גשם בחוץ ואוכל טעים! כשמסתכלים עליו ככה, אפשר לקרוא לו חג ההוגה הישראלי – להזכירכם, אם לא הייתם בהכרה בשנת 2017, מדובר במונח סקנדינבי המתאר תרבות התנהגות חורפית המקדשת שהות בבית עם בני משפחה וחברים, תוך התחממות מול האח והתענגות על ההנאות הקטנות של החיים כמו אכילת פחמימות ריקות ממולאות או לא, שתיית שוקו חם והתכרבלות בשמיכה רכה, עדיף בצבע אפור.
תשמעו סיפור מצחיק. כשהייתי בצבא ולא ידעתי לאפות כלום, החלטתי לאפות עוגיות שוקולד צ'יפס לחבר שלי. השתמשתי במתכון שעל האריזה של השוקולד צ'יפס ויצא מה שיצא. במילה אחת: משהו. בשתי מילים: לא משהו. בשבע מילים: פיתות דקות דבוקות אחת לשנייה ולא טעימות. לא ברור למה, אבל הייתי מרוצה מהתוצאה (בכל זאת, פעם ראשונה שאופה משהו). השארתי את העוגיות על צלחת במטבח והלכתי לבלות עם החבר. כשחזרתי, מצאתי את צלחת העוגיות עומדת במקומה, מינוס עוגייה אחת ופתק "יש לזה טעם של סטייק!" שכתב אחיו.
ושלא תחשבו שאני רומזת שהמתכון הזה גרוע. ממש לא, זו אני שהייתי גרועה ובעלת אפס ידע בטכניקה של הכנת עוגיות שוקולד צ'יפס. כי כשמכינים עוגיות התוצאה הסופית תלויה גם במתכון וגם בטכניקה ובזמני האפייה. לא תקרימו את החמאה והסוכר כמו שצריך? לא תצננו את הבלילה לפני? לא תקשיבו להוראות עד הסוף? לא תקבלו עוגיות מעולות. אין פה קיצורי דרך.
טראפלס הם הקינוח האולטימטיבי. משהו קטן, שוקולדי, קל להכנה, בלי הרבה מרכיבים וגם בלי גלוטן וכשר לפסח, אז בכלל אפשר לעשות פה V על הרבה קטגוריות. קשה מאוד לפקשש עם הקינוח הזה. אתם יודעים לגלגל כדורים בין הידיים? ברכותיי, אתם כשירים להכין טראפלס.
אם נמאס מהטראפלס הרגילים, אפשר לשדרג אותם עם טעמים שאוהבים, עם אלכוהול ואפילו עם עשבי תיבול (ערן בן הזוג נורא אוהב לספר איך הוא היה מכין פעם טראפלס עם בזיליקום, אבל עד שאני לא אראה הוכחות לכך אצטרך רק להאמין). חוץ מטעמים, אפשר לשדרג את הטראפלס גם עם מרקמים חדשים. את הביס החלק של השוקולד שברתי פה עם חטיף פריך – קליק – שמסתתר באמצע הטראפל. חוץ מההפתעה במרכז שידרגתי את המרקם עם פירורי קליק בתוך המסה שהופכים את הטראפלס לעוד יותר פריכים. זה לא חובה, אבל נותן עוד ממד למשחק המרקמים.
בואו נדבר רגע על איפוק. אין לי הרבה ממנו, אבל פעם בירח כחול אני מצליחה לגייס את כל האיפוק שיש לי ו-לא- לעשות משהו שנורא בא לי. אם אתם עוקבים אחרי הסטוריז שלי, בטח ראיתם שאני בעיצומו של אתגר ללא סוכר. מה זה אומר? 30 ימים בלי סוכר, סוכר מוסף, פירות ומינימום שבמינימום של פחמימות (כולל קטניות), וחס וחלילה אם הן מקמח לבן. זה נשמע זוועה, במיוחד למישהי בלי שום פילטר על הפה, כמוני, אבל האמת – שזה ממש סבבה. לא חשבתי שיהיה לי כל כך קל לוותר על סוכר, אבל זה פשוט קרה ואני אפילו בשליטה. אני כמובן מדמיינת את קוראסון השוקולד שאתקע ביום שאחרי, אבל וואלה, אני לא מתייסרת בדרך לשם. וזה כבר נחמד.
כל ההקדמה הזאת באה לספר לכם שהייתי צריכה לגייס את כל האיפוק שיש לי כשהכנתי השבוע רוקי רואד. שוקולד וחמאה מומסים הם הקריפטונייט שלי, ואלוהים עדי שאפילו לא ליקקתי את מה שנמרח לי על היד כשערבבתי את התערובת האלוהית הזאת. אני גנדי, אני בודהה, אני מא אנאנד שילה. מגיע לי פרס נובל לאיפוק.
אני מתה מתה מתה על עוגיות קוקוס של פסח, כל כך מתה עליהן שזה נראה לי כמו חילול הקודש לאכול כאלו מחוץ לחג. כמו סופגניות, אזני המן או מצות – הן לא עובדות לי אאוט אוף קונטקסט, אבל אני אוהבת לחגוג אותן במועדן.
עד היום הכנתי אותן כמקובל, עם חלבוני ביצים, אבל לפני כמה שבועות הייתה לי התגלות בשתי מילים: חלב מרוכז. החלב המרוכז עושה לעוגיות האלו שלושה דברים: הוא הופך אותן לאקסטרה רכות מבפנים, לכאלו שאפשר לאכול גם לא אפויות אבל מצד שני – גם מעלה בטירוף את הערך הקלורי שלהם. ובכן, בכל אליה יש איזה קוץ.
מכירים קראק פאי? אז העוגיות האלו הן קראק קוקיז, כי פשוט אי אפשר להפסיק לנשנש מהן. תשאלו את האחיין החמוד שלי שבמפגש משפחתי אחד ישב בשקט ליד צלחת מלאה מהן ופשוט חיסל אותן באופן ממוקד מבלי שאף אחד ישים לב.
קוראים להן במשפחה של ערן גוראייבס וזה מתכון משפחתי שנמצא אצלם כבר שנים, אותו קיבלתי מריטה חמתי. ואגב, צורת הירח של העוגיות היא חלק מהמסורת. אצלנו מכינים אותן בלי סיבה מיוחדת, אבל כשהבאתי אותן לעבודה לא מזמן מישהי אמרה לי שאלו בדיוק העוגיות שמכינים במשפחה שלה לשבירת הצום של יום כיפור. אז סמנו ביומנים (למי שחוגג).
אין הרבה חידושים אמיתיים בעולם הקונדיטוריה, אבל מדי שנה-שנתיים פתאום כולם מדברים על קינוח כלשהו שמעורר הייפ וגורם לכולם לבוא ולטעום, או לנסות ולהכין בבית. בשנה שעברה כולם דיברו על הקרונאט של דומיניק אנסל, אותו שעטנז בין דונאט לקרואסון. לפני שלוש שנים, כולם דיברו על הקראק פאי של מומופוקו מילק בר ועל כריסטינה טוסי, הקונדיטורית שרוממה אותו לגדולתו.
השבוע הזדמן לעידית לבלות כמה שעות בחברת לינה אלעזר, סבתא בולגרייה מתוקה שהאכילה אותה בהמון אוכל בולגרי טעים. זה היה לצורך כתבה ב"אוכל טוב" לקראת פסח, שאותה אתם יכולים לקרוא כאן (ממליצים בחום על כל המתכונים!)
