טעימות מארה"ב – חלק ראשון

בתחילת ספטמבר נסענו לירח דבש בארצות הברית. הקצבנו לעצמנו שישה שבועות וכשהתחלנו לתכנן ולחשוב באיזה מקומות נרצה לבקר, די מהר הגענו להחלטה שאת עיקר הטיול נעשה בדרום מזרח ארה"ב. כמי שאוהבים אוכל ומוזיקה, רצינו לבקר במקומות שבהם נולדה המוזיקה האמריקאית ויחד איתה גם המטבח המקומי. על השפתיים התגלגלו לנו שמות של מקומות כמו ממפיס, מיסיסיפי, סוואנה או ניו אורלינס וראינו בראש דיינרים מאובקים בצדי הדרך שבהם נמצא מטעמים מקומיים ולא ממש בריאים שמוגשים בלי יומרה ועם הרבה טעם. ומצד שני הקדשנו עשרה ימים לביקור בניו יורק, שמכילה עולם קולינרי עצום ושונה להפליא מזה שבתוך המדינה. ועם כל הרצון והתיאבון הטוב הזה יצאנו לדרך.

עכשיו, אחרי שהספקנו לחזור ולהתאושש, הגיע הזמן לסכם את הטיול הזה ולחלוק אתכם את החוויות הקולינריות ששישה שבועות בארה"ב סיפקו לנו, לטוב ולרע.

האמת היא שלא היה לנו קל עם האוכל המקומי, וקצת התאכזבנו. חשבנו שנמצא מנות גדולות מהחיים של בשר, לובסטרים דשנים, כריכים אמריקאיים עמוסים, פאי שוקולד ועוד. מהר מאוד גילינו שתרבות האוכל האמריקאית מבוססת בעיקר על אינסטנט ועל אוכל מאוד זול. אולי זה נובע מהעובדה שאחד הדברים שעושים הכי הרבה כשמטיילים בארה"ב הוא לנהוג ואז נחשפים הרבה למסעדות המזון המהיר המיועדות לנהגים, אבל היה לנו קשה למצוא אוכל שונה במהותו ואיכותו גם מחוץ לכבישים המהירים.

הם אוכלים המון, אבל המון בשר. ארוחת הבוקר הטיפוסית מכילה לפחות שני סוגים של בשר (בייקון מטוגן ופריך וקציצות אפרפרות של בשר טחון מטוגן). אם תרצו להכנס למסעדה לארוחת צהריים ולהזמין, נניח, רק סלט (כי כבר נמאס לכם לאכול המבורגר בפעם השלישית השבוע) תתקשו למצוא סלט שאינו עמוס בבשר, החל מבייקון או נקניק וכלה בחתיכות עוף ובקר.
מלבד המון בשר הם אוכלים הרבה אינסטנט, גם במסעדות. האמריקאים כנראה המציאו את האינסטנט, הם שוחים בתוך מוצרים מתועשים ומעובדים מבלי לדעת שמדובר בחיקוי חיוור לדבר האמיתי. קחו למשל את הסלט מהפסקה הקודמת. גם אם מצאתם סלט נטול בשר, סביר להניח שהרוטב שתבחרו לא יהיה כזה שמכינים במקום, אלא יצא מבקבוק כלשהו שנולד במפעל כך שהקשר בין הוויניגרט, למשל, לבין שמן וחומץ טובים הוא מקרי למדי.

אה כן, והקפה…

עם זה נאלצנו להתמודד רוב הזמן….

אבל לא באנו לדכא אתכם. באנו לספר לכם על הדברים הטובים שמצאנו וטעמנו בחודש וחצי של טיולים בארה"ב. למען הסדר הטוב, נחלק את המקומות לפי איזורים בהם הם נמצאים.

ניו אינגלנד
את השבוע הראשון של הטיול בילינו עם המשפחה של אחיו של ערן בעיירה קטנה ליד בוסטון הנקראת לינקולן. לא בדיוק עיירה אלא אוסף של בתים מפוזרים בתוך יער כשבמרכז תחנת רכבת ולידה כמה חנויות. אחת החנויות היא בית קפה ששמחנו לאמץ החל מהביקור הראשון ונקרא Whistle Stop Cafe [מפה]. זה בית קפה קטן וחסר יומרות, שמגישים בו בעיקר כריכים שכולם מוכנים במקום עם ההזמנה. מה שכיף שם הוא שלמרות שמדובר בבית הקפה היחיד באיזור, הוא לא מרשה לעצמו להנות מהמונופול ולהציע אוכל סתמי. להפך, הכריכים השונים שטעמנו שם היו מהטובים שאכלנו בכל הטיול ואפשר היה למצוא דברים מעניינים כמו כריך הודו עם צ'אטני של מנגו או שילובים של גבינת שמנת בטעמים. הלימונדה במקום מעולה. הקפה קצת פחות.

באחד הימים שלנו באיזור בוסטון נסענו למבשלת הבירה סמואל אדאמס [מפה] כדי ללמוד מקרוב איך מגיעה בירה לעולם. הביקור במבשלה נחמד ומעניין למי שלא עשה משהו דומה בעבר, ובעיקר – טעים.

לאחר שהסיור הסתיים, חיפשנו מקום לאכול בו משהו קטן כדי להוריד את הבירה והגענו לקפה Ula [מפה]. בית קפה קטן בעל אוריינטציה מאוד סביבתנית. לדוגמה, הם מקפידים על שימוש בחומרי גלם מסחר הוגן. היצע הכריכים שלהם היה מוצלח מאוד.

Rockport היא עיירת דייגים מקסימה ליד האוקיינוס האטלנטי. כולה צבעים פסטליים, כוכבי ים וממתקים. שם לראשונה טעמנו טופי ממים מלוחים (לא באמת מלוח, אבל רך בטירוף) ושם אכלנו את אחת הגלידות המתוקות והמשוגעות בכל הטיול. Rockin' Cupcakes [מפה] מוכרים גלידות עם שמות כמו rocky road, moose tracks. mud sliders ועוד. הם משלבים ממתקים משוגעים בתוך הגלידות כמו ריסס קאפס, עוגיות מכל הסוגים ומשקאות מגוונים ביחד עם טעמי הגלידה הרגילים. יש גם קאפקייקס טובים.

Warren's Lobster House [מפה] – אי אפשר לנסוע לאכול בארצות הברית, בטח שלא בניו אינגלנד, בלי לאכול לובסטר. באחד הימים לקחנו רכב ונסענו מזרח וצפונה לכיוון ניו המפשייר. לקראת אחר הצהריים תקף אותנו הרעב ונסענו, בהמלצתה של מוכרת מקומית, לבית הלובסטר של וורן (שנמצא בכלל במיין, כמה דקות נסיעה מהעיירה שהיינו בה). מסעדה משפחתית מאוד, עם בופה של סלטים קרים במרכז החלל ומנה אחת עיקרית בתפריט – הלובסטר. הלובסטרים הגיעו שלוקים, מבריקים ומאתגרים לפיצוח. על הפלייסמנט הודפסו הוראות מאוירות על איך לתקוף את העניין הזה. מה נאמר? מדובר בעסק מלכלך, משפריץ לכל עבר, לא פשוט, אבל טעים. מלא בטעמי ים שאתם ודאי מכירים מסרטנים ואפילו משרימפס.

וירג'יניה
אמנם בוירג'יניה אכלנו בעיקר ב-Inn של אבא של חבר של ערן אבל ביקרנו בפסיטבל ששווה אזכור. אחוזת מונטיצ'לו היתה ביתו של הנשיא השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון ונמצאת על הר קטן (מונטיצ'לו באיטקלית) הקרוב להרי בלו רידג' היפים. ביום שהלכנו לבקר באחוזה התקיים בשטחה פסטיבל אוכל מורשת. אוכל מורשת הוא נושא אופנתי ומעניין ברגע זה. הוא מתחבר לטרנד של בישול איטי ואכילה מקומית (לוקל פוד). הפסטיבל היה נהדר – מוזיקה חיה של פולק וקאנטרי מקומי, עם יצרנים ומגדלים מקומיים שהציגו ומכרו את התוצרת שלהם – גבינות, ירקות, פירות, ריבות ופרה אחת שמנה ששכבה בצל והעלתה גירה. במקום היו הדגמות של בישול עם אוכל מורשת, טוויית חוטים וצמר עם נול, גידול ירקות ביתי ועוד. חשוב לציין כי אחוזת מונטיצ'לו מגדלת ביומיום עשרות סוגים של ירקות ופירות אורגניים המוצגים כמו חיילים בערוגות היפות ששתל ג'פרסון עצמו.

טנסי
היעד המרכזי הראשון שלנו בטנסי היתה העיר נאשוויל. עיר של קאנטרי ובלוז, של אולפני הקלטות חשובים ועוד. הרחוב הראשי של נאשוויל, ברודווי, הוא מעין מלכודת תיירים אחת גדולה, עם מועדוני קאנטרי פלקטיים מצד אחד וחנויות למגפי בוקרים מצד שני (ומסעדת הארד רוק קפה בקצה) אבל בחלק מרוחק יותר של אותו רחוב, איפה שהתיירים כבר לא נראים באופק, נמצא הדיינר Noshville [מפה]. זהו דלי ניו-יורקי טיפוסי באיזור לא ניו-יורקי בעליל שמגיש מגוון כריכים גדולים ועמוסי בשר ולצידם סלט קולסלואו קלאסי וכמובן צ'יפס.

נושוויל – תמונה של ערן במקום אוכל

האיזור המרכזי של נאשוויל היה עמוס תיירים ולא כל כך ראינו צעירים מקומיים. אבל ידענו שהם נמצאים איפשהו כיוון שבלילה שהגענו לעיר התקיימה בפארק במרכז העיר הופעה חינמית של הלהקה Dr. Dog. ממול נושוויל גילינו חנות תקליטים ובזמן ששילמנו שאלנו את המוכר איפה נמצאים כל אותם צעירים והוא הפנה אותנו לאיזור הנקרא Hillsboro Village שהוא למעשה השכונה הסמוכה לאוניברסיטה המקומית. כך למדנו את הכלל הראשון – איפה שיש אוניברסיטה, יש צעירים ויש בתי קפה/מסעדות/ברים. כמו למשל Fido [מפה] – בית קפה חמוד ושכונתי שמשרת בעיקר את אוכלוסיית הסטודנטים של הסביבה. אם תגיעו לשם, נסו את צ'יפס הבטטה שמוגש עם רוטב מצוין של חזרת…

התחנה הבאה אחרי נאשוויל היתה ממפיס, עירם של אלביס פרסלי, אולפני סאן רקורדס והחזיר הצלוי לאיטו. הרחוב המרכזי של ממפיס הוא Beale St. והוא עמוס במועדני בלוז חשוכים שפעילים בלילה והופכים את הרחוב למסריח ביום (אתם לא רוצים לדעת ממה). בשעות הצהריים אפשר להתחיל למצוא שם את אחת ממנות הדגל המקומיות – Pulled Pork. זהו בשר חזיר שנצלה באיטיות רבה עד שהוא מתרכך להפליא ונמשך מהעצם. ומי שמעדיף, יכול לבחור במנות גדולות של צלעות חזיר שמגיעות בשלמותן. אנחנו בחרנו לאכול במסעדת Pig on Beale – Pork With an Attitude [מפה]. לשולחן הגיעו שתי המנות הנ"ל. רצועת צלעות חזיר צלויות שנמשחו לפני העלייה על האש ב-rub מקומי (תערובת תבלינים עשירה) והוגשו עם לפחות שני רוטבי ברביקיו שונים. ואיתן מנת pulled pork שהוגשה עם פרוסות דשנות של לחם לבן. זו חגיגה קרניבורית, מאוד עסיסית, מאוד עשירה. במידה מסוימת זה מה שחשבנו שנקבל שם בדרום.

ביל סטריט – חזיר עם גישה משמאל

אוקספורד, מיסיסיפי
אחרי ממפיס עזבנו את טנסי והתחלנו להדרים לכיוון ניו אורלינס דרך מדינת מיסיסיפי. עצרנו לישון בעיירה אוניברסיטאית קטנה שנקראת אוקספורד, מיסיסיפי. זוכרים מה אמרנו על מקומות שצמודים לאוניברסיטה? כזו היא אוקספורד. נדמה כאילו כל העיירה מוקדשת לאוניברסיטת מיסיסיפי ששוכנת בתוכה ולסטודנטים שלה. אין דרך אחרת להסביר איך דווקא בעיירה הקטנה הזו מתקיימים כמה מוסדות קולינריים זה לצד זה. כמו למשל המסעדה Boure [מפה] שהיא אחת מתוך ארבע מסעדות ששייכות לאותה קבוצה, ולכל אחת אופי מעט שונה. Boure היא מעין ביסטרו, מקום אפלולי ולא גדול, שמגיש מנות דרומיות כמו פסטה ג'אמבלאיה או ריב-איי על הגריל לצד סלטים, כריכים והמבורגרים. אנחנו טעמנו את ה-Boure Burger שהוגש עם מלפפונים כבושים שטוגנו בטמפורה (מאכל שאפשר למצוא בהרבה מקומות בארה"ב, כנראה – מוזר וטעים) ואת ההמבורגר עם הפטריות. שווה לציין את השילוב של צ'יפס מתפוחי אדמה ומבטטה. עוד חוויה טעימה באוקספורד היא ביקור ב-Holli's Sweet Tooth [מפה] – חנות ממתקים וגלידות בטעמים נפלאים.
ואם אתם כבר מוצאים את עצמכם באוקספורד, אל תפספסו ביקור בחנות הספרים Square Books.

ניו אורלינס, לואיזיאנה
ניו אורלינס היתה אחד היעדים שסימנו כעוגן – מקום שאנחנו חייבים להגיע אליו. יש לכך שתי סיבות – המוזיקה והאוכל. בגזרת האוכל, ניו אורלינס נחשבת למקום מעניין במיוחד בזכות השעטנז התרבותי שהתפתח שם עם השנים בין האוכל של הצרפתים ששלטו שם לפני האמריקאים, האוכל האמריקאי המקומי שהתפתח והאוכל של השחורים, מה שנקרא על רגל אחת (ובהכללה גסה) מטבח קייג'ני. כשהגענו לניו אורלינס, לא יכולנו לוותר על ביקור ב-Cafe du Monde [מפה], אולי בית הקפה הכי תיירותי בעיר, שקיים מאז 1862. הם מגישים שם בעיקר שני דברים: קפה או-לה ו-Beignets, שהן למעשה מעין סופגניות בצורת משולש שמוגשות עם הררי אבקת סוכר מכל הכיוונים. בכל רגע נתון של היום אפשר לעבור שם ולמצוא שלל תיירים שבאים לחוות איך אבקת הסוכר חודרת למערכת הנשימה שלהם בצורה בלתי נשלטת בדרך אל הביס הנכסף.

לא רחוק משם נמצא בית הקפה Stanley [מפה] שאכלנו בו ארוחת בוקר אחת שמדגימה יפה את הטוויסט הקייג'ני של האוכל. הזמנו אגס בנדיקט פו בו (po' boy – כריך אופייני לניו אורלינס) וארוחת בוקר Stanley Classic (ביצים מקושקשות, בייקון, תפוחי אדמה ולחם) ובשני המקרים הורגשה חריפות שפשוט אי אפשר לברוח ממנה. או במילים אחרות – גם ברוטב ההולנדייז של האגס בנדיקט היה פלפל חריף. כך או כך, זה בית קפה חמוד עם מלצרים גיקים, שמשקיף על כיכר ג'קסון, אולי נקודת הציון המרכזית בקצה הרובע הצרפתי.

נדמה כאילו האוכל בניו אורלינס תוקפני. אולי זה מכורח הנסיבות של חיים במקום כל כך חם ואולי בלתי צפוי. למה הכוונה בתוקפני? זה אוכל חריף. גס. כמו הג'מבאלייה שאכלנו במסעדה צעירה קטנה שאת שמה שכחנו (מנה של אורז מבושל עם ירקות ובשר, מעין קרובת משפחה של הפאייה הספרדית) שהייתה כהה וחריפה; או כלל תערובות התבלינים המקומיות על צבען האדום וניחוחן העז. כל מה שמתויג תחת השם "קריאולי" יהיה חריף, אפילו מה שבדרך כלל אינו חריף, כמו רוטב הולנדייז בבית הקפה סטנלי.

וקחו למשל את הכריך המקומי, ה-Po' boy. יכול להיות שכמעט לכל תרבות בעולם המערבי יש את הכריך שמאפיין אותה. לנו יש את הפלאפל, שבדומה לנו הוא מבולגן, רשלני, נוטף ומלכלך – אבל חם, טעים ומנחם. או האיטלקים, שמכינים כריכים מלאי אהבה, ספוגי שמש, טריות ופשטות ובעלי שמות מתנגנים כמו פאניני או טרמאציני. אז לניו אורלינס יש את הפו בוי. שתי הברות שיורקים החוצה והמשמעות שלהן היא "ילד עני". כריך גדול, עשוי לחם מקומי ופלסטיקי, עמוס לעייפה בירקות ובשרים צלוים או מעושנים בטעמים מפתיעים כמו בשר תנין.

כן, לאמיצים שביניכם, ניו אורלינס זה המקום לטעום בו בשר גייטור, או בשמו המלא אליגייטור. אנחנו לא היינו אמיצים מספיק.

צ'רלסטון, דרום קרולינה
אחרי ניו אורלינס נסענו מערבה לכיוון פלורידה, כשפנינו מועדות לעבר דיסני וורלד. אמנם דיסני וורלד זו חוויה נפלאה, אבל מבחינת אוכל אין לנו הרבה מה לספר. משם המשכנו לעיירה סוואנה, ג'ורג'יה. עיירה שמוכרת לכל מי שראה את הסרט "חצות בגן הטוב והרע" (או קרא את הספר). עיירה קטנה, יפהפייה, בעלת שדרות רחבות ובתי אחוזה ישנים ומרשימים. והמון היסטוריה מקומית. למעשה, סוואנה נראתה איך שחשבנו שכל דרום ארצות הברית ייראה. אבל הרשו לנו לדלג לעיר הבאה – צ'רלסטון, דרום קרולינה.
כמו סוואנה, גם זו עיר מקסימה, ששוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי. החלק המרכזי של העיר נמצא על חצי אי בין שני נהרות שנשפכים אל הים ואפשר למצוא בו אסופה של בתים קולוניאליים מקסימים שהטיול ביניהם זורק אתכם שנים ארוכות אחורה. עוד אפשר למצוא בעיר לא אוניברסיטה אחת, אלא שתיים.
יש בה משהו נפלא, בצ'רלסטון. קשה להסביר מה זה בדיוק, אולי הקירבה לים, אולי המראה של הרחובות שמחבר יפה יפה בין ההיסטוריה העתיקה שלה לבין החיים המודרניים, אולי אלו החיים הצעירים שנושבים בה. האווירה הייחודית הזו היא, כנראה, מה שהביא את מאט לואיס ורנאטו פוליאפיטו, זוג החברים שהקימו את הקונדיטוריה המצליחה Baked בברוקלין לפתוח את הסניף השני שלהם דווקא בצ'רלסטון, עיר קטנה בהרבה מניו יורק. ו-Baked [מפה] מתאימה לצ'רלסטון כמו קמצוץ מלח לשוקולד – היא מדגישה את היפה שבה. תכננו לבקר בקונדיטוריה הזו כשנהיה בניו יורק, וכשגילינו שהם תקעו יתד בצ'רלסטון, שמחנו מאוד. ביקרנו בה פעמיים. בפעם הראשונה טעמנו את ה-Pumpking Whoopie Pie (הנה המתכון שהוצג אצל מרת'ה סטיוארט) ואת הבראוניז המלוחות שהיו נפלאות. בפעם השניה הלכנו על ארוחת בוקר מעט שונה וטעמנו סקון של דובדבנים ושוקולד ו-biscuit שהוגש עם ריבת פירות יער וחמאת וניל מוקצפת.

עוד מקום חביב שאכלנו בו בצ'רלסטון הוא Pearlz Oyster Bar [מפה] שדווקא לא אכלנו בו אויסטרים אלא קראב קייק (שהיתה דווקא בעלת טעם של דגים) וטאקו של טונה "מושחרת" (נתח עסיסי של טונה אדומה שנמשח באבקת תבלינים כהה ועלה על הגריל).

וושינגטון די.סי
Chinatown Express – נמצאת בתוך הרובע הסיני בוושינגטון. ציפינו למצוא צ'יינהטאון שמחה וצבעונית כמו בניו יורק, אבל בוושינגטון האזור הזה די עצוב ואפרורי. אחרי ששאלנו כמה אנשים רנדומליים ברחוב היכן כדאי לאכול, הפנו אותנו לצ'יינהטאון אקספרס שאת קירותיה מעטרות ביקורות מהללות. למנה ראשונה הזמנו Pork Buns שהם כיסונים מאודים במילוי חזיר שהוגשו עם רוטב ירוק ומדהים. כששאלנו לפשר הרוטב המלצרית אמרה שהוא מכיל כוסברה (! ואנחנו לא מחובבי הכוסברה), ג'ינג'ר, שמן שומשום וסודות מהמטבח. כשחיפשנו באינטרנט את המתכון לרוטב המדהים נתקלנו בהרבה השערות וניסויים של מעריצי הרוטב הוושינגטונים. למנות העיקריות אכלנו מנות אורז מוקפץ עם שרימפ וברווז.

ללא ספק – הקינוח הזמין והטעים שליווה אותנו כל הטיול – הגלידה הפשוטה של מקדונלדס. תודה לאל על הדרייב ת'רו 🙂

ערן והגלידה במוזיאון החלל בוושינגטון

בחלק הבא – תיקון קולינרי והמלצות לניו יורק