טעימות מארה"ב – חלק שני

אוכל זה טעים - טעימות מארה"ב

את החלק הראשון של סיכום החוויות הקולינריות מארצות הברית סיימנו בוושינגטון. השלב הבא שלנו, אחרי כמה שבועות של נסיעה קדחתנית מעיר לעיר, היה להפטר מהרכב השכור ולנסוע באוטובוס לתחנה האחרונה בטיול – ניו יורק. אתם ודאי לא צריכים אותנו בשביל לדעת שניו יורק היא לפחות אחת מבירות האוכל בעולם ואם עד עכשיו היה קשה למצוא בתי אוכל טובים באמת – אין ספק שבניו יורק נמצא אותם.

אין שום פוסט בעולם שיצליח להכיל בצורה נאמנה את המלצות האוכל בניו יורק. ואין ספק שיש מקומות שחובה ללכת אליהם בעיר הזו ולא יצא לנו מסיבות כאלו ואחרות (צריך להשאיר משהו לפעם הבא, לא?). כך שהפוסט הזה יעסוק באותם מקומות שהיינו בהם ואהבנו – ויש לא מעט.

Ballaró Caffé Prosciutteria [מפה] – את עשרת הימים שלנו בניו יורק בילינו בדירה קטנה ששכרנו באיסט וילג', בבניין צר שמשקיף לבית קברות קטן. הגענו בשישי בצהריים ואחרי שסחבנו ברגל את המזוודות לגובה ארבע קומות היינו חייבים למצוא משהו לאכול. יצאנו את הדירה והתחלנו לשוטט על השדרה השניה כאשר עינינו צדו את השלט של המקום הזה. באלארו קפה פרושוטריה. החיבה של ערן לכל מה שהוא איטלקי גרמה לנו להכנס. מצאנו את עצמנו במקום קטן וחמים, בעל קירות לְבֵנִים חשופות ותפריט כריכים שנשמע מצוין. עוד משהו שנשמע מצוין הוא האיטלקית שדיברו שני לובשי החליפות והבחורה הצעירה שישבה איתם על הבר. המקום נפתח על ידי צמד שותפים, איטלקים מן הסתם, שלא מצאו כוס קפה כמו שהם אוהבים בשכונה. ליד הקפה הם מגישים כריכים נפלאים המוגשים בדרך כלל על פוקצ'ה טריה ועם כל התוספות האיטלקיות, הפשוטות והטריות שתוכלו לחשוב עליהן. פרושוטו, מוצרלה, גורגונזולה, מורטדלה, טרנטלה…

בשבילנו, אחרי כל השבועות בדרכים שבהן לא הצלחנו למצוא פיסת ירק טובה ראויה לשמה, כשמצאנו עגבניה אמיתית, טובה, עם שמן זית טעים… זו היתה תחילתו של תיקון קולינרי שהיה נחוץ לנו מאוד.

Ceci Cela [מפה] – מאפייה קטנה וחמודה ברחוב ספרינג, נמצאת בתוך חלל צר וארוך. בחלקו הקדמי, הקרוב לרחוב, יש ויטרינה עמוסה טארטלטים ומיני מאפה מתוקים שנראים נפלא. כשהגענו אליה היינו קצת יותר רעבים אז נכנסו והתיישבנו בחלק האחורי לארוחה מלוחה יותר. כאן טיפה התאכזבנו. ידענו שזו מאפיה טובה, אבל דווקא בגזרת המלוחים היא כנראה חלשה יותר. קיש כרישה ובצל היה לא יותר מבסדר וכריך האם אנד צ'יז היה בסדר גם כן. בפעם הקודמת שעידית ביקרה במקום הטארטלטים הקטנים רשמו הצלחה.

Boqueria [מפה] – כולם שמעו על שוק הבוקריה בברצלונה. זה שסיפק, לכאורה, השראה לשוק האיכרים המקורה בנמל תל אביב. כנראה שהוא גם סיפק השראה למסעדה הזו שנמצאת גם ברחוב ספרינג. זו מסעדה ספרדית שבהתאם לרוח הזמן מגישה בעיקר מנות קטנות. המסעדה עצמה אולי נקראת על שם השוק בברצלונה אבל נראית כמו שהיינו מצפים ממסעדה טרנדית בניו יורק, או תל אביב, להיראות. חלל אפלולי, כסאות ושולחנות גבוהים, מטבח פתוח. היינו במסעדה לארוחת צהריים ויצאנו מרוצים. טעמנו סלט עלי תרד עם סלק וגבינת עיזים וסלט נפלא של רצועות שומר עם פרוסות אבוקדו ושרימפס, פילטים של תפוז וצנוברים קלויים. כאמור, סוף סוף ירקות אמיתיים, עם רוטב טרי ואמיתי, לא כזה שיצא מקופסה. שווה לציין גם את הפאטאטס בראוואס, מנת טאפאס קלאסית של תפוחי אדמה פריכים שהוגשו עם רוטב פיקנטי מצוין.

בוקריה

Union Square Cafe [מפה] – אחד הדברים הנחמדים שהבדילו את הימים שלנו בניו יורק משאר הטיול (מהרגע שעזבנו את בוסטון) הוא מגוון של מכרים שלנו המתגוררים בעיר ופגשו אותנו לארוחות. זה המקום לומר תודה לעודד רכבי ותכלת פלדמן שפינקו אותנו בארוחה נפלאה במסעדה הזו, שקיימת כבר 26 שנה. אין ספק שזו אחת משתי המסעדות האלגנטיות ביותר שיצא לנו לבקר בהן בטיול הזה. מסוג המסעדות שבהן כשאתה קם לשירותים מגיע מלצר חיש מהר ומקפל את המפית שלך בחזרה לצורה דקורטיבית. בהתחשב במחירים הלא-ממש- זולים (30 דולר לפחות למנות העיקריות), הסתפקנו ארבעתנו בשתי מנות ראשונות וארבע חצאי-מנות של פסטה. אנחנו חלקנו מנה ראשונה מצוינת של עגבניות מורשת מסוגים שונים עם גבינת עיזים ומעט שמן זית. ערן התלהב הפסטה הממולאת בדלורית עם רוטב של חמאה שרופה.

Mari Vanna [מפה] – הוא בית קפה/מסעדה בסגנון רוסי. המקום מלא באוליגרכים עם בלונדיות צעירות ומשופצות לצד ניו יורקרים צעירים. בזמן ששמענו להיטי חתונה רוסית (פופ במשקל נוצה מהעשור שעבר) שתינו תה רוסי ואכלנו סמטניק (Smetannik) עם תותים.

Co. [מפה] – מי לא שמע על הלחם-ללא-לישה? אותו לחם פראי ופלאי שהמציא האופה הניו יורקי ג'ים להיי ושדורש רק קמח, מים, שמרים והמון סבלנות? להיי המשיך עם הקונספט ופתח את הפיצריה הזו שיש בה אמנם מנות נוספות, אבל הפיצה עם בצק הללא-לישה היא העיקר. המלצרית ציינה בפנינו שהפיצות הן אישיות וכדאי להזמין שתיים וכך עשינו: פיצה פופאיי עם פקורינו, גרוייר, מוצרלה, תרד, פלפל שחור ושום ; ופיצה האם & צ'יז עם גבינות פיקנטיות, פרושוטו וקימל. מה נגיד, הפיצות היו טעימות, אבל "יותר מדי" זה משפט שעולה לראש. הפיצות היו מאוד כבדות, גבינתיות מדי ומאוד לא אישיות. יכולנו להסתפק באחת והגענו לשם רעבים… בנוסף, הפיצות האלו לא זולות וכשהגיע החשבון גילינו שאכלנו פיצות בכמעט 50 דולר. בפעם הבאה – רק אחת מספיקה.

Co.

Carmine's [מפה] – מעטים האנשים שלא שמעו על כרמיינ'ס, המסעדה האיטלקית-אמריקאית הגדולה בטיימס סקוור. כיאה למקום, הכל גדול שם – המנות, השולחנות, השתיה והתפריטים הענקיים שעל הקיר. בשביל המשפחה של עידית זו כמעט מסעדת הבית – בכל פעם שהם בניו יורק הם הולכים לאכול שם. הפעם, גם ערן נכנס בשערי הארוחה המשפחתית של כרמיינ'ס שכללה מנה אחת בלבד – צלחת ענקית של ספגטי עם כדורי בשר בגודל אגרוף. המנות בכרמיינ'ס אמורות להספיק למשפחה שלמה, ואין סיכוי שתצאו רעבים. לקינוח, אסור לוותר על הטירמיסו וכל מה שלא הספקתם/הצלחתם לאכול במסעדה – קחו בדוגי באג שיכלכל אתכם לעוד כמה ימי טיול.

Burger Joint [מפה] – מקטע הרחוב 56 בין השדרה השישית לשביעית משעמם למדי ומכיל בעיקר כניסות לבתי מלון יקרים, כיאה למיקום שכמעט נושק לדרום הפארק. אחד מהמלונות האלו הוא Le Parker Meridien. כשנכנסים ללובי שלו, בעל התקרה הגבוהה וחיפויי השיש המבהיקים, הדבר האחרון שמצפים למצוא בו הוא חור קטן שמוכר המבורגרים נפלאים. וזה היופי של הבורגר ג'וינט. הדיסוננס בין המקום הכל-אמריקאי, הדחוס, המעושן והאפלולי, לבין הלובי האירופאי והמעומלן שבו הוא נמצא. התפריט של הבורגר ג'וינט פשוט. אתם בוחרים המבורגר או צ'יזבורגר, אומרים איזה תוספות ואם אתם רוצים צ'יפס וזהו. פשוט, אבל מאחורי הפשוט הזו מסתת המבורגר עסיסי, משובח, שזכה פעם אחר פעם להכלל ברשימות של ההמבורגרים הטובים בעיר.

בורגר ג'וינט
פחוס, אבל מדהים

Golden Unicorn [מפה] – מסעדה סינית מוזהבת הנמצאת בקומה השניה של בניין עסקים אפור בצ'יינטאון. בפעם הקודמת שעידית היתה במסעדה, היא אכלה בה את אחת הארוחות הסיניות הטובות ביותר בחייה. במסעדה כמעט ואין סועדים שאינם סינים ואין תפריט. בין השולחנות עוברות עגלות עמוסות בסלסלות דים-סאם מגוונות ומנות נוספות והלקוחות בוחרים מה שרוצים ומשלמים בסוף הארוחה. ואם אתם לא מזהים מה בסלסלה, תוכלו לנסות לחלץ תשובה באנגלית רצוצה מהמלצרית. אולם, הפעם הגענו בשעת צהריים מאוחרת. המסעדה היתה כמעט ריקה ומגוון המנות היה מדולדל. אכלנו כמה דים-סאם טובים ומנה אחת שנראתה והרגישה כמו פרקי חזיר חלקלקים ונשארה אחר כבוד על השולחן. למרות החוויה הלא מדהימה, אנחנו עדיין ממליצים על המקום. רק בואו בשעת צהריים מוקדמת.

Golden Unicorn
ערן והמנה החלקלקה

Great Jones Café [מפה] – בקפה הזה נפגשנו עם זוג חברים מקומיים, ג'ון ולאנה, לבראנץ' חריף של יום ראשון. התפריט של המקום מושפע מאוד מהמטבח הקייג'ני שהזכרנו בפוסט הקודם במסגרת ניו אורלינס. בתפריט הבראנץ' אפשר למצוא מגוון אומלטים, חריפים יותר או פחות, המלווים בקוקטיילים של בוקר. שם שתינו את הבלאדי מרי החריף ביותר עלי אדמות, גיהנום מזוקק עם קש. הברמן שהבטיח לעשות את שלנו mild, הצליח בכל זאת להכניס למיץ העגבניות והוודקה התמימים כמויות חזרת, טבסקו ופלפל שחור שגרמו לכוויות דרגה 2 על הלשון שלנו, עד כדי שנאלצנו לוותר ולהשאיר את הכוסות מלאות. למרות זאת, האוכל היה טעים, והברמן ויתר על התשלום עבור הקוקטיילים.

המקום מלא מאוד בימי ראשון, כך שמומלץ להזמין מקום.

Ippudo [מפה] – איפודו היא רשת יפנית המתמחה בראמן, אחד הטרנדים הקולינריים הלוהטים בניו יורק בשנה-שנתיים האחרונות. ובתקופה הזו, איפודו היא אחת המסעדות החמות בעיר. התפריט מכיל מנות שונות מהמטבח היפני, אבל לאיפודו באים בשביל הראמן על שלל סוגיו השונים. אותו מרק עשיר, מלא בכל טוב ובעיקר באטריות הראמן הדקיקות שנעשות במקום וירקות אסייתיים שונים. תמיד מלא באיפודו ותיאלצו להמתין בתור (אי אפשר להזמין), אך זמן ההמתנה מתקצר אם מגיעים לא בשעות השיא. למרות זאת, חבל לוותר על אחד מהמרקים המושלמים של העיר. בזמן ההמתנה לשולחן, כדאי להעביר את הזמן על הבר עם מנת pork buns.

Ippudo

Philippe [מפה] – ה-מקום הכי טוב שאכלנו בו בניו יורק. רוב המסעדות הסיניות בניו יורק נמצאות בצ'יינטאון ומתאימות באופן טבעי ללקוחות הסיניים. פיליפ, לעומת זו, היא מסעדה סינית שמתאימה ללקוחות העשירים יותר של ניו יורק. לא בכדי היא ממוקמת ליד הסנטרל פארק, באחד האיזורים העשירים יותר של העיר בין מדיסון לפארק אווניו. נכנסנו למסעדה לאור הפלאשים של הפפראצי שצילמו זמרת מצעדים שנכנסה למסעדה והתיישבנו בין אנשים ששווי התכשיטים שענדו עולה על התל"ג של מדינת ארקנסו.

אחרי המלצות שקיבלנו מג'ון ולאנה, ידענו להזמין את ה-lettuce wraps, שהם גרסה לפקין דאק שבה מגלגלים מילויים שונים בעלי חסת אייסברג פריכים. רעיה ויצחק, שהזמינו אותנו לארוחה, המשיכו להזרים לשולחן עוד ועוד מנות כמו אגרולים במילוי שרימפס וירקות, בקר קריספי מדהים, מנת שרימפס מתוקה-חריפה ואורז מטוגן עם ירקות. זה אולי נשמע כמו הזמנת טייק-אווי מיוסי פקין, אבל מדובר באוכל סיני ברמה אחרת לגמרי. על הקינוחים במקום (כמו בכל מסעדה סינית), אפשר לוותר.

הארוחה הזאת היתה האחרונה שלנו בניו יורק, ערב לפני הטיסה. יצאנו משם מאושרים, באופן מילולי.

לניו יורק הגענו אחרי חמישה שבועות בדרכים שכללו הוצאות רבות. היו עוד מסעדות ובתי אוכל רבים שנאלצנו לוותר עליהם בגלל תקציב שהתדלדל. לא שזה נורא – כל המקומות האלו יחכו לפעם הבאה ולפוסט הבא.

ולאחר שאמרנו זאת, יש לנו תוספת דווקא לפוסט הקודם. ארצות הברית מלאה ברשתות של מסעדות משפחתיות, או כמו שהם קוראים להן – Family Restaurants, ובכל רשת יש מבצעים רבים לכיס המשפחתי האמריקני פוסט המיתון שמציעים הרבה (המון) אוכל ובזול. ניסינו חלק מהמסעדות האלו כמה פעמים ונחלנו אכזבה. לא נזכיר שמות, כי בטוח חלקכם מכירים ואולי אפילו אוהבים. כן נציין לטובה את Olive Garden, הרשת האיטלקית שמפעילה סניפים בכל אמריקה. גורמה זה לא, אפילו בארץ היא לא היתה עוברת כמסעדה איטלקית טובה, אבל פתרון זול, משביע וטעים היא כן. מבצעים של "קערת פסטה לא נגמרת" עם ריפילים אין סופיים של סלט, שתיה ומקלות לחם (יותר נכון, לחמניות, אבל בואו לא נהיה קטנוניים) ב- $8.95 לאדם הם פתרון מצויין למטיילים שנמאס להם מהמבורגר-צ'יפס-פיצה-טאקו וחבריהם.

12 תגובות

  1. ואני חייב שוב למחות על כך שאחרי שטרחתי והכנתי לערן רשימה של מקומות משובחים ומולצים במיוחד, הוא לא טרח לדאוג שתלכו לאף אחד מהם. איך בנאדם שאומר שהוא חובב עוגות גבינה מושבע לא הולך לג'וניורס, איך??? שערוריה שטרם נודעה כמותה. 🙂

    זהו, פרקתי.

  2. רחביה, אין ספק שויתרנו על הרבה מההמלצות שלך כמו ג'וניורס או אפילו פיטר לוגר. אבל אין מה לעשות, הגענו לעיר הגדולה עם כל כך מעט כסף בכיסים, שהיינו צריכים לוותר על דבר או שניים. עד לפעם הבאה… 🙂

  3. פיטר לוגר ניחא, יקר וכולם מכירים, אבל היו שם כמה המלצות מומחה. 🙂 לא נורא, הפסד שלכם. אילו רק הייתי במצב לדמיין בכלל מתי אני מגיע שוב לטעום בעצמי בכלל לא היה אכפת לי.

  4. מתה על התמונה שלך שואבת נודלס.
    אוליב גרדן הייתה מסעדת הבית שלנו כשגרתי בקליפורניה בכיתה ח' – המנה הקבועה שלי הייתה פטוצ'יני אלפרדו עם שיפוד שרימפס, ועד היום אני מתגעגעת לטעם המוכר של ה-"רוטב האיטלקי" של הסלט שלהם (שבטח עשוי מסירופ תירס עם צבע מאכל). החזקתי את עצמי בגרון לא להכנס לסניף בטיימס סקוור כי יש גבול לכל תעלול. את הארוחה האחרונה שלי אכלתי במונית לשדה תעופה כי הייתי מוגבלת ל-10 שעות בעיר (עשיתי טייקאווי לובסטר רול מסמית'-וולנסקי, שהיה לא פחות ממדהים, וצ'יפס "בראסרי" (AKA צ'יפס שווארמיות) שלידו היה ממש במקום)
    הסינית המוזהבת נשמעת כמו הימור טוב לסיבוב הבא.
    אחלה פוסט! 🙂

  5. חייב לשתף: לפני כמה שנים נסעתי לפגישה בניו-יורק (מגיעים יום לפני, פגישה נמשכת מ-9 בבוקר עד 4 אחה"צ, ואח"כ לוקיחם מונית לניו-ארק והבייתה). מה הגישו לנו שם לארוחת צהריים: פלאפל! ברררר

  6. הפיצה הפיצה זה מה שאני רוצה בדיוק עכשיו

  7. וואו אין לכם מושג כמה זמן אני ודוידה מחפשים לאכול ראמן – המנה שנקראת ונראית בכל מנגה – אהבתו הגדולה של דוידה. אנחנו נאלץ לנסוע לניו יורק – וכמה שבא לי…..בזכותכם.
    אולי תנסו להכין פעם לבלוג? סתם רעיון.
    בכל מקרה חברה, הדהמתם אותי כמו תמיד, אין סוף להשקעה שלכם – אבל מה קרה לשיר הפעם? חסרה לי הנעימה הכל כך מתאימה תמיד…
    אוהבת אתכם המון המון המון וחושבת עליכם
    תודה!

  8. יש בית קפה מדהים שנקרא Aq Cafe בכיכר קולמבוס (על רחוב ברודווי), אכלתי שם את ארוחות הבוקר הכי מפנקות בניו יורק. הכל אורגני, המקום משולב עץ טבעי והרבה אור, חביתות טריות, מאפניס בטעמים כמו דלעת, פירות יער ובננות, פנקייקים קטנים עם קצפת טריה וקפה נהדר.

    ממליצה בחום!

    שרונה
    photo.fashion.passion

  9. פוסט אפטר ניו יורק - הממתקים שלכם | Morning Candy

    […] אם אתם רעבים- מומלץ לקרוא בבלוג המצוין "זה טעים"  על חוויות קולינריות מהתפוח (תודה לערן ועידית) […]

  10. המנה החלקלקה נראית לי כמו רגלי תרנגולת, אולי? בכל מקרה משהו מאד סחוסי וזה לא מפתיע אם זה חזיר. שמעתי פעם אמירה על הסינים, שהם אוכלים את כל חלקי החזיר חוץ מה"אוינק". בכל סופרמרקט סיני שמכבד את עצמו ניתן לקנות רגליים, אוזניים, זנבות, חרטומים וחלקים פנימים (מלבד החלקים הסטנדרטים) כך שאפשר להרכיב את כל החזיר בחזרה…

  11. […] לנו עוד משהו קטן שלא סיפרנו לכם עליו בפוסט על החוויות מניו יורק. כמו שאתם יכולים להבין, יש לנו חיבה למרתה סטיוארט […]

סגור לתגובות.